"התינוק ייוולד בלי גפיים", אמרו הרופאים, ואז קיבלתי על עצמי כיסוי ראש

ברצוני לשתף אתכם בסיפור האישי שלי מתוך רצון לחזק את האמונה בה' יתברך ומתוך למידה אישית שאין "צירוף מקרים" אלא ידי ה' בכל.

הסיפור שלי התרחש בשנת 2004. הייתי בשבוע ה-18 להריון חשתי בירידת מים מתמשכת ומשם הגעתי למיון נשים ואחרי הבדיקה הצטרכתי להתאשפז עד ליום הלידה בבי"ח לצורך מעקב והשגחה.

הייתה זאת תקופה ממש לא פשוטה ומורכבת עבורי וכמובן עבור בעלי. זכור לי שהגעתי ביום שישי לשם וכבר בשיחה הראשונה שלנו עם הרופא הוסבר והובהר לנו שהם מכוונים ואף ממליצים על הפלה. בחודש בו הייתי מדובר היה על ללכת לקראת לידה שקטה. הרופאים אמרו שהם מחכים להחלטה שלנו לגבי ההמשך כמובן שאמרנו להם שאנחנו נחליט אחרי התייעצות עם רב.

כבר במוצ"ש בעלי הלך לרב המקובל רבי אלעזר אבוחצירא זצ"ל כדי לקבל תשובה וברכה בנוגע למקרה. תשובתו של הרב הייתה כל עוד שיש דופק, והעובר לא מסכן את האם - אני אמורה לשמור על ההיריון.

משך כל האשפוז מאותו היום שהגעתי נמשך כ-3 חודשים, בדיוק 93 ימים רצופים, שהיו רצופי ניסיונות.

הניסיון הראשון התחיל כבר בשיחה עם הרופאים. כאשר אמרנו שאנחנו ממשיכים עם ההיריון, התחילה שיחה נוקבת במיוחד ובה נאמר מהם ההשלכות והנזקים שיכולים לקרות, הכינו אותי שיכול להיות שהתינוק ייוולד בלי ידיים ורגליים, וגם ימות כמה שעות לאחר הלידה. בהיותי אישה צעירה שאף חוותה לצערי גרידה בהריון הראשון של תאומים ללא דופק ורצתה לחוות כבר אימהות, השיחה הייתה קשה לי מנשוא.

זכורים לי היטב המשפטים האחרונים של השיחה שבה נאמר מצד הרופא: "מי יגדל תינוק בעל מומים?". "הרב לא יגדל אותו, נכון?!"

אחרי המשפטים האלה לא יכולתי כמובן לשבת בשקט ולא להגיב בחזרה אז אמרתי שהרב לא צריך לגדל אותו אנחנו בעזרת השם נגדל אותו...ידעתי שיש סיכוי גדול לפי הרופאים שטענו שהתינוק ייוולד לא בריא, וזאת המציאות שיכולה להיות. אבל האמנתי בכל ליבי שהכל יהיה בסדר, ואני אמורה לעשות השתדלות ולהתחזק יותר, ומה שיהיה יהיה הרי הכל מלמעלה.

ימים מעטים אחרי ההחלטה להמשיך את ההיריון, הגיע הניסיון השני. הרגשתי ממש כאבים שהתבררו כצירונים ואחרי בדיקת רופא שטען שאני מרגישה כאבים כיוון שהעובר עומד ליפול, וכך גם חשבתי. אבל קרה ממש ההפך: העובר הפך להיות במצב עכוז שלאחר מכן התברר כדבר חיובי כך שלא ייפול תוך כדי ירידת המים. במקרה הזה הסתכלתי על החצי כוס מלאה והבנתי שיד השם בדבר, והוא רוצה לשמור את הנשמה שנמצאת בתוכי.

את הניסיון השלישי שלי חוויתי בשהותי בבי"ח, בגלל הסיטואציה שבה הייתי. הרופאים לא התייחסו אליי כמו שמתייחסים לאישה בהריון רגיל. הם לא שלחו אותי לבצע בדיקות כדי לוודא את מצב העובר הם חשבו שבכלל לא אשרוד את ההיריון והעובר ייפול באופן טבעי. אני מצידי דרשתי לעשות את הבדיקות הרפואיות לחודש שבו הייתי, וביקשתי לעשות "סקירת מערכות". הגעתי לרופאה בבי"ח נשכבתי על המיטה לצורך הבדיקה, והרופאה כמובן ידעה על המקרה מעיון בתיק הרפואי - קיצרה לי את הבדיקה לכמה דקות מעטות. כאשר שאלתי אותה שאלות בנוגע לעובר למשל: מה המשקל וכד', קיבלתי ממנה תשובה שזה לא משנה ממש. באותו הרגע, כאשר עייני נשואות למעלה ודומעות, התפללתי לבורא עולם ללדת ילד בריא ושלם, למרות דבריהם של הרופאים.

אני חייבת לציין שכמעט בכל יום עברתי ניסיון באמונה שלי בבורא עולם בכל ביקור רופא שהיה במשך שהותי שם. לצערי היו סיטואציות לא נעימות בלשון עדינה. לדוגמא: שמיעת הערות ציניות כגון: "את סתם תופסת מיטה", "את יודעת כמה קופ"ח משלם על כל יום שאת פה?", הבעות פנים לא נעימות, התעלמות מוחצנת וכד'.

תוך כדי השמירה, התחזקנו אני ובעלי בזכות משפחתנו משני הצדדים. זה הוביל לשיחה בינינו של החלטת קבלות שכל אחד מאתנו קיבל. זכור לי שבעלי שאל אותי: "האם תקבלי על עצמך כיסויי ראש?" אני ממש זוכרת שמלאך ה' פתח את פי ואמרתי שכן בהחלטיות, בעוד שלמרות ששמתי כיסוי ראש רק בשבתות ובמועדים, עדיין לא הייתי מוכנה לקבל באופן קבוע. למחרת בבוקר הייתה לי בדיקה ואמרתי לו שמחר אני חובשת כיסוי, וכך הלכתי לבדיקת האולטרסאונד.

הייתי במעקב אולטרסאונד לגבי כמות מי השפיר ובכל הבדיקות הראו מיעוט מי שפיר. בבדיקה הזאת הרופא לא האמין למראה עיניו, התגלו כמה כיסי מים שמתוכם העובר מתקיים וסוף סוף ראיתי קרן אור ותקווה להמשך.

שיתפתי את משפחתי ומשפחת בעלי על הבשורה המשמחת. נודע לי שערב הבדיקה חמותי הייתה בהכנסת ספר תורה, והיא כמובן התפללה עליי. כך מצאנו אותנו מתרגשות ובוכות ביחד מאושר.

אני חייבת תודה למשפחתי ולמשפחת בעלי על כל הליווי והתמיכה, החיזוק, והעזרה שהרבו בתפילות וברכות: התפללו הכותל, ובקברות צדיקים וכד'. שבלעדיהם לא יודעת איך הייתי שורדת את התקופה.

הניסיון הרביעי שלי לא איחר להגיע, ובבדיקת רופא במחלקה הרופא הבחין בכיסוי הראש, ואז אמר ואני מצטטת: "אני רואה שאין עם מי לדבר". ואז כששאלתי אותו, אתה אומר את זה בגלל הכיסוי? הוא מיד סגר לי את הווילון ועבר למטופלת הבאה. הרגשתי עצובה ומאוכזבת מהיחס המשפיל אבל בכל פעם ה' שלח לי כוחות מחודשים וחזקים להתייצב מול המערכת הרפואית, מהאחיות ועד לבכירי הרופאים.

במהלך שהותי בבי"ח שמרתי מאוד על ההיריון קמתי מהמיטה רק במקרים מעטים ואפילו את האוכל הייתי מקבלת למיטה, נשים רבות מתוך המחלקה שמעו על המקרה שלי והיו משוחחות איתי בנוגע למצבם. כל הבדיקות שעשיתי, כולל הבדיקות דם, היו תקינות חוץ מהמיעוט מי השפיר אך בשל הסיטואציה הזאת נכנסתי לסטטיסטיקה שלהם, והבנתי שהצוות הרפואי מאפשר לעצמו להפחיד ולומר דברים קשים מחשש לתביעה מצדנו אם הם לא ייאמרו.

נכנסתי לחודש שמיני. בשבת חשתי כאבים חזקים בגבי, ובעלי קרא מיד לאחות שהביאה איתה את מכשיר המוניטור, בו נראו הצירים שהתגברו. לאחר מכן הופיע דימום אשר יכול להעיד על חשש לזיהום ומסכן. אחרי כמה דקות הופיע חום של 40 מעלות, הרופאים לא לקחו סיכון, ולקחו אותי ישר לחדר ניתוח.

ב"ה ובשעה טובה נולדה לנו תינוקת מתוקה וקטנה במשקל 1.350 גרם, היא נלקחה הישר לפגיה. אחרי יום שהתאוששתי ירדתי לפגיה עם כיסא גלגלים וראיתי אותה קטנה כל כך נמצאת בתוך אינקובטור וכבר מחוברת לחמצן ולזונדה, והבנתי שגם פה אני צריכה הרבה סייעתא דשמיא. אחרי הביקור בפגייה נכנסתי למחלקה שבה התאשפזתי בהריון ונתקלתי בפרופ' שמנהל את המחלקה שאתו הייתה השיחה הראשונה בנוגע להריון, והוא אמר לי שההיריון והלידה שלי צריכים להיכנס לספר השיאים של גינס, כי שברתי שיא רפואי שהוא לא זוכר שקרה. אמרתי לו שהכל בחסדי השם, ואם בורא עולם רוצה נשמה - אז היא תרד לעולם.

בעלי חזר לרב המקובל אלעזר אבוחצירא זצ"ל לספר לו על הנס. כן התייעצנו עם הרב על השם שניתן לילדה. על מנת להודות לה' יתברך קראנו לה הודיה.

רק לאחר שהודיה לא נזקקה לחמצן ועלתה במשקל השתחררנו מבי"ח בשעה טובה. אומרים שכל ילד הוא מתנה, אך במקרה שלי הרגשתי שקיבלתי ממש "מתנה מיוחדת".

בכל תהליך ההיריון וגם אחרי הלידה רואים בוודאות את חסדי ה' יתברך. אני פונה לכל מי שנמצא בתקופה לא פשוטה שיתמיד להתחזק ולהתפלל כי אין תפילתו חוזרת ריקם.

אני רוצה להודות למשפחתי היקרה: לבעלי, להורים, לאחיי ואחיותיי, ולכל משפחתי המורחבת. וכן למשפחת בעלי: חמותי וחמי, האחים שלו ומשפחתו המורחבת, שתמיד היו לצדינו בכל העת.