אילן החלילן: שכנים לא בוחרים

בלובי של הבניין היו מסודרים עשרות כסאות בשורות. השולחנות היו ערוכים בכלי אוכל ובסכו"ם ומפיונים צבעוניים.

בשעה 5 אחר הצהריים בדיוק, הייתי במקום, וגם הם היו שם. בערך 25 ילדים, בגילים שונים.

"אתם קרובי משפחה?", התעניינתי.

"מה פתאום, אילן החלילן", ענה לי ילד אחד מתולתל כבן 10 שנים.

"אתם לומדים יחד?", המשכתי לנחש, אף על פי שזה לא היה נראה כך, מבחינת הגילים.

"מה פתאום!", קפץ ילדון כבן 5.

"אז מה הקשר ביניכם?", סקרתי אותם בעיני כדי לראות אם יש דמיון, ומה זה אומר.

"אנחנו שכנים!", הם הכריזו במקהלה רבתי.

הבטתי בהם, תוך כדי שאני מוציא את החליל מנרתיקו.

"נחמד", אמרתי. "שכנים שחוגגים יחד מסיבת ראש חודש?".

ידעתי שזו מסיבת ראש חודש, הלא לשם כך הזמינו אותי, לחלל. אבל לא עלה בדעתי שזו מסיבת ראש חודש בבניין רגיל. מסיבה של ילדי השכנים.

"לא תמיד זה היה כך", לחש לי יחיאל, אחד המארגנים, בחור בן 15. "פעם זה היה אחרת, פעם לא היינו עורכים מסיבת ראש חודש יחד, זה לא היה קורה בחיים!".

"למה?", התפלאתי.

"כי פעם לא היינו חברים בכלל, בכלל!".

"אז מה קרה היום?", התעניינתי.

רק עכשיו שמתי לב שהשקט שורר, וכולם מקשיבים לשאלות שלי ולתשובות המנומקות של יחיאל.

"זה יחיאל האשם", צחק בועז.

מיד התברר לי שהוא התכוון שהכול בזכות יחיאל.

"כל היום רבנו" – אמר שמעון. "רבנו ממש בקטטה, עד שיחיאל יום אחד אסף את כולנו, כי הוא הכי גדול פה, והסביר לנו כך -".

שמעון רצה להסביר מה שיחיאל טען, אבל כולם קראו יחד: "תן ליחיאל שיסביר!".

יחיאל ביקש מכולם לשבת סביב השולחנות. הוא הורה לשני ילדים להביא מהבית שלו את ארגז הבורקס, ולחלק בצלחות.

"טוב, אסביר לך", הוא אמר. "אז תשמע. יש כלל כזה שאומר: שכנים לא בוחרים, נכון? הלוא אף אחד לא יכול לבחור בדיוק את השכנים שהוא רוצה, נכון? אבל איך להתנהג עם השכנים, את זה כן בוחרים. ואנחנו בחרנו לחיות בשלום, כי כולנו גרים באותו בניין".

איך התלהבתי. התחלתי לחלל שיר, שלא הייתי בטוח שהילדים מכירים, אבל אני הכרתי אותו: "יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותיך". הבניין הזה, שבו גרים הילדים הנפלאים האלו, נראה לי פתאום כמו ארמון ולא כמו סתם בית. זה לא פלא, השכנים עושים את הבניין, והשכנים בבית הזה, הפכו את הבניין שלהם לארמון של ממש!