ילדה בת 9 עם פיגור. איך מתמודדים?

פגשתי אותה בגינה, ילדה בת 9 עם פיגור קשה.

היא הולכת בפסיעות גדולות בגינת המשחקים, הילדים שלי נצמדים אליי בפחד,

היא ממשיכה ללכת, צוחקת אלינו, ומתקרבת.

הילדים מסתכלים אחד על השני במבט מפוחד ותוהה. ואז את הגעת. אמא שלה.

חיבקת אותה חיבוק גדול, ושאלת: "רוצה להגיד להם גוד שאבס?"

היא חייכה חיוך חסר שיניים, ואמרה לנו בהברות קטועות: "שאבעס".

אז חייכנו אחת אל השנייה ופטפטנו שיחת נשים קולחת. שאלת אותי אם אני אביטל אוחיון המפורסמת, וזזתי ממש בחוסר נוחות. לא, לא בשל איבוד הפרטיות שלי, לזה כבר התרגלתי, כי אם בגלל שלא אני כאן בראש הרשימה, אלא את.

יש סיפור מפורסם על יהודי טרוד יום, אב למשפחה ברוכת ילדים, שהגיע אל הרב בקול בכי. "אין מקום לילדיי בבית, אין כסף לעבור לדירה מרווחת. קשה לי ורע לי. אוי נורא", אמר.

הביט בו הרב בעיניו הטובות, ואמר לו לקום ולעשות מעשה: "לך כעת וקנה חמור. שים אותו בביתך, ממש בתוך הבית. ברכה והצלחה" הזדעזע היהודי בכל רמ''ח איבריו, אבל יהודי עושה כמאמר הרב. הלך לשוק, קנה חמור, והכניס אותו לתוך ביתו.

באישון הלילה דופק היהודי על דלת הרב כל עוד נפשו בו: "רבי, אני לא מסוגל עוד רגע אחד לסבול את החמור בתוך הבית! אני חייב, אבל חייב להוציא אותו, אין לנו מקום לנשום, אין לילדים שלי מקום לישון. אעשה הכל. רק שהרב יאשר לי להוציא כבר את החמור מהבית, לא צריך עוד כלום!"

הביט בו הרב בעיניו הטובות ואמר: "עכשיו ידידי, אתה יכול להוציא את החמור. אחרי שהרגשת את המיצר והמחנק, אתה יכול לצאת שוב לרווחה. זכור את אמרתך, אתה לא צריך עוד כלום. כי אחרי המיצר - מרגישים את הרווחה של החיים הפשוטים והמאושרים. לך וחייה בשמחה עם אשתך וילדיך בדירה שלכם. כי קטן או גדול הוא עניין יחסי. גודל הלב הוא העיקר הקובע"

הסיפור הזה לא שייך להיסטוריית החמורים ודירות חדר. הוא רלוונטי למציאות היומרנית שלנו, בה לפעמים כל עיכוב קטן של הילד, כל בלגן לא צפוי ומשובת ילדים - מיד עולים על נס בטלפונים  אומללים לכל מי שרק יכול לרחם.

אז בואו נגלה משהו: אין סוף לכאב, אין תחרות להתמודדות.

הנה את, האישה בגינה, דוגמא ועדות.

איך צחקת שסיפרת שכל יומיים היא שוברת לך ביצים על הרצפה, ושאת צריכה לקום ב-5:30 בבוקר כדי להספיק לקחת אותה להסעה. היית כל כך טבעית שקפצת באמצע הגינה בהתרגשות כשהיא אמרה: "לאכול", הסתכלת ואמרת ששום דבר אינו מובן מאליו.

את צודקת, שום דבר לא מובן מאליו, ורק מי שמתמודד- זוכר להודות.

את לימדת אותי, שכל חיוך של ילד, וכל מילה חדשה - היא סיבה למסיבה. ושחיים טובים או לא טובים הם ממש עניין יחסי, ותלוי כל כך בנקודת המבט. כמו ששואלת ד"ר ברנה בראון: "מה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמינו?" האם אנחנו מספרים סיפור של קורבנות או של גבורה? האם הסיפור שלנו הוא של אומללות או של הודיה?

כל אחת מספרת לעצמה סיפור בלב, גם אתן, שקוראות את השורות האלה עכשיו, מספרתו לעצמכן סיפור על החיים שלכן.

אז בואו נעצור רגע, נבחן את סיפור ההתמודדות שלנו. האם אפשר לספר אותו בעוד צורה? האם אפשר לצקת בו צבעים של תודה, אהבה והכרה בטוב?

סיפור חדש, מזווית שונה, נותן פרספקטיבה לקשיים וכוח להתמודדות.

בדיוק כמו שאת, האישה שפגשתי בגינה, מספרת לעצמך סיפור חדש אהבה גם כשילד לא ממש "רגיל" . אז כל מילה חדשה בשפה וכל חיוך הוא סיבה למסיבה.

"שום דבר לא מובן מאליו" ככה אמרת בעיניים נוצצות. מי שרואה את האין מול העיניים - מעריך את מהותו של היש המתהווה.

מוקדש לאמה של הילדה בת ה-9 בעלת פיגור שפגשתי בגנה. מעריצה אותך.