אונקלוס הגר: מידע מרתק על גר הצדק המפורסם

אונקלוס הגר היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא, אחיינו של הקיסר אדריאנוס. הוא התגייר במאה ה-1 לפני מרד בר כוכבא בשלהי תקופת התנאים, וברח לארץ ישראל מפני אימת דודו הקיסר, הצטרף לחכמי יבנה ולמד מפיהם. אונקולוס הפך לתלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושע (ברייתא בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא, דף צ"ט, עמ' א').

גיורו של אונקלוס

המדרש מספר את סיפור התגיירותו. על פי המדרש היה אונקלוס אחיין של אדריאנוס קיסר, שקיבל מדודו רשות לצאת אל העולם וללמוד כל דבר, שהוא חפץ בו. גרסה מעט שונה של הבבלי מספרת שאונקלוס היה אחיינו של טיטוס. אותה שעה כבר תכנן אונקלוס להתגייר, וחשש מדודו. על כן בא לפניו וביקש ממנו לצאת לרחבי העולם ולעשות סחורה.

אמר לו דודו הקיסר: "שמא חסר אתה כסף וזהב? הרי אוצרותיי לפניך". אמר לו אונקלוס: "מבקש אני לעשות סחורה, לצאת לחוץ, ואני מבקש להימלך בך היאך לעשות". אמר לו הקיסר: "כל סחורה שאתה רואה שפלה ונתונה בארץ, ללך ועסוק בה, שסופה להתעלות ואתה משתכר". כלומר, הקיסר המליץ לו לחפש סחורה, שערכה נמוך, להשקיע בה ולהרוויח מעליית ערכה.

אונקלוס הגיע לארץ ישראל ולמד תורה מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. כאשר הגיע לדודו אדריאנוס, ראה דודו שפניו השתנו. שאל אותו אדריאנוס: "ולמה פניך משתנות? סבור אני שהפסידה פרקמטיה שלך או שמא הצר לך אדם". השיב אונקלוס: "לא". שאל אדריאנוס: "ולמה פניך משתנו?", השיב אונקלוס: "למדתי תורה, ולא עוד, אלא שמלתי את עצמי". כעס אדריאנוס ושאל: "ומי אמר לך לעשות כך?", השיב אונקלוס: "בך נמלכתי. בשעה שאמרתי לך שמבקש אני לעשות סחורה, אמרתי לי: 'כל פרקמטיה שאתה רואה שפלה ונתונה בארץ, לך ועסוק בה, שסופה להתעלות'. חזרתי על כל האומות, ולא ראיתי אומה שפלה נתונה בארץ כישראל, וסופה להתעלות..." (מדרש תנחומא)

כאמור, אונקלוס התגייר במאה ה-1. במסכת גיטין (נ"ו, ע"ב) מסופר, שלפני שאונקלוס החליט להתגייר, הוא ביקש להתייעץ עם רוחותיהם של שלושה אויבים ידועים של עם ישראל - אדריאנוס, בלעם וישו. הוא מעלה את הרוחות הללו באוב, ושלושתן מספרות לו על העונשים החמורים שקיבלו בגין הרעות שהביאו על עם ישראל.

כה מובא בגמרא: תחילה העלה אונקלוס באוב את טיטוס דודו – שהיה אחראי לחורבן בית המקדש השני ולחילולו, ושאל אותו: "מי חשוב בעולם הבא?". "עם ישראל" השיב טיטוס. שאל אונקלוס: "מה אתה אומר, האם כדאי להתגייר ולהתחבר אליהם?". השיב לו: "יש להם הרבה מצוות ולא תוכל לעמוד בכל אלו ולקיימן; לך ותתגרה בהם בעולם הזה ותהיה למנהיג".

שאל אונקלוס: "מה עונשך על כך שהחרבת את בית המקדש?" אמר טיטוס: "כל יום אוספים את אפרי, בונים אותי מחדש, דנים אותי בייסורים ואחר כך שורפים אותי; וחוזר חלילה…".

הלך אונקלוס והעלה באוב את בלעם ,מי שניסה לקלל את עם ישראל טרם כניסתם לארץ והחטיאם בבנות מואב ומדין, ושאל אותו: "מי חשוב בעולם הבא?" ובלעם השיב "ישראל" כקודמו. "האם כדאי לדבוק בהם?" שאל אונקלוס. ובלעם השיב: "אל תדרוש את שלומם וטובתם כל הימים…". שאל אונקלוס: "מה עונשך על מה שעוללת לישראל?" וזה השיב: "דנים אותי בשכבת זרע רותחת".

הלך אונקלוס והעלה באוב את מי שהגמרא מכנה 'פושע ישראל', והוא ישו – תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה – מי שלפי התלמוד "כישף, הסית והדיח את ישראל". שאל אותו: "מי חשוב בעולם הבא"? והלה השיב "ישראל" כקודמו. "האם כדאי לדבוק בהם?" שאל אונקלוס. וזה השיב לו: "את טובתם תדרוש, את רעתם אל תדרוש; כל הנוגע בהם כאילו מזיק לעצמו". שאל אונקלוס: "מה עונשך על מה שעוללת לישראל?" וישו השיב: דנים אותי בצואה רותחת".

במסכת עבודה זרה (י"א, ע"א) מסופר שלאחר שאונקלוס התגייר, שלח הקיסר גדוד חיילים להביאו אליו. אונקלוס משך את ליבם במספר פסוקים – והתגייר כל הגדוד. אחר כך שלח הקיסר גדוד אחר ואמר להם: 'אל תגידו לו כלום'. כאשר לקחוהו והלכו אמר להם: 'אגיד לכם איזה דבר בעלמא, שאינו דרשה. נושא-תואר צעיר, נושא את הנר לפני הוותיק. הוותיק – לפני המפקד. המפקד – לפני המנהיג. המנהיג – לפני הקיסר. האם הקיסר נושא נר לפני אנשים? אמרו: לא. אמר להם: הקדוש ברוך הוא נושא נר לפני ישראל, שנאמר: 'וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה''. (שמות, י"ג, כ"א). התגיירו כולם. אחר כך שלח הקיסר גדוד שלישי ואמר להם: "אל תדברו עמו מאומה". כשלקחו אותו והלכו ראה מזוזה על הפתח, הניח ידו עליה ואמר להם: "מה זה?" אמרו לו: "תגיד לנו אתה". אמר להם: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב בפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. ואילו הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן בחוץ, שנאמר: 'ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם' (תהלים, קכ"א, ח'). בשמעם זאת אף הם התגיירו, והקיסר נואש ולא שלח יותר אחריו.

תרגום אונקלוס

תרגום אונקלוס הוא תרגום ארמי יהודי לחמשת חומשי התורה, ועל פי המסורת, אונקלוס הוא זה שחיבר אותו. כך מובא במסכת מגילה (ג', ע"א): "תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרוֹ מפי ר' אליעזר ור' יהושע".

התרגום נעשה כנראה, בארץ ישראל בתחילת המאה ה-2, ונערך סופית בבבל. התרגום נועד להביא את התורה לשפתם המדוברת של היהודים בתפוצות הגולה. במהדורות מסורתיות של המקרא מופיע תרגום זה בצדו של הטקסט העברי.

התרגום נכתב על פי רוח הקודש ולכן חשיבותו רבה מאוד. מעמדו כתרגום המוסמך והמקודש לתורה נשמר עד ימינו. בקרב המוני בית ישראל הלימוד בו "שניים מקרא ואחד תרגום" הוא תקנה הלכתית. כלומר: קריאת הפרשה בערב שבת – פעמיים המקרא ופעם אחת תרגום אונקלוס.

לתרגום אונקלוס השפעה רבה על פרשנות התנ"ך, ומטעם זה מפרשי התורה כמו רש"י, הרמב"ם ועוד מרבים להישען על ה"תרגום" ולראות בו סמכות פרשנית עליונה.

על פי מנהג התימנים, בעת קריאת התורה בשבת – בעל הקורא קורא פסוק אחד, והמתרגם קורא את תרגום אונקלוס על פסוק זה. כך עד סוף קריאת הפרשה.

במשך הדורות נכתבו פירושים רבים  על תרגום אונקלוס: "פתשגן", "אוהב גר", "נתינה לגר", "מרפא לשון", "ביאורי אונקלוס", "חומש אונקלוס המבואר", "יין הטוב", "גר צדק", "אור התרגום", "נמוקי רשי", "לחם ושמלה", "פרשגן", ו"מעט צרי".

תרגום אונקלוס נחשב כתרגום על דרך הפשט, כלומר תרגום כמעט מילולי של המקור העברי ללא סטיות ותוספות למיניהן. עם זאת, לעיתים יש פירושים הלכתיים בתרגום אונקלוס, וכן שילוב של מדרשי אגדה.

דוגמאות:

1. הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט) מתורגם: "לא תיכלון בסר בחלב" (לא תאכלו בשר בחלב).

2. הפסוק "באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו), הקובע דין מוות להורג נפש, מתורגם: "בסהדין מיממר דינייא דמיה יתשד" (בעדים, על פי פסיקת שופטים, דמו ישפך).

3. הפסוק: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג) מתורגם "ארכא יהיב להון מאה ועשרין שנין אם יתובון" (ארכה נתן להם, מאה ועשרים שנים אם ישובו). כאן ישנו רמז לכך שה' הקציב מאה ועשרים שנה לדור המבול כדי לעשות תשובה. הפסוק: "שילוב מדרשים ורמזים בתרגום אונקלוס קיים בעיקר בברכת יעקב לבניו, שירת הים, ברכת בלעם, שירת האזינו וברכת משה.