מהי הנוסחה האולטימטיבית למסוגלות הורית?

בעלי ואני שונים מאד בדרך החינוכית שלנו. אני מסודרת ותבניתית מאד, דוגלת בסדר ומשמעת, בהקניית סדר יום מובנה. אני מאמינה שהטמעת הרגלים, כללים, ערכים וסדרים מגיל צעיר, בכוחה לעצב את האישיות של הילד ונותנת לו בסיס מוצק "אחת ולתמיד" לגדול ולהיות "יצור חברתי" בעל יכולת אדפטציה (הסתגלות) לנורמות חברתיות, בפרט, כשאנו חיים בסביבה תובענית, כמו זו למשל של מערכת החינוך, הדורשת קונפורמיות לכללי התנהגות אחידים. אני מאמינה שהקניית הרגלים מגיל צעיר יוצקת בסיס איתן לסתגלנות וחוסן נפשי לצמיחה והתפתחות בהמשך הדרך.

בעלי, לעומת זאת, דוגל בשיטה שלא מובנת לי, אותה הוא מכנה "חום ואהבה". לא שאני נגד... אבל זה יותר מרגיש לי כבריחה מהתמודדות או נוכחות "נפקדת" מאשר כקו חינוכי. הוא טוען שאם ניתן לילד מרחב - הוא יגיע בעצמו להחלטות הנכונות, ואז זה יהיה שלו. התפיסה של בעלי מוגדרת על ידי כ"הפקרות" והגישה שלי נתפסת ע"י בעלי כ"חניקה כפייתית".

כיצד יוצאים מהפלונטר?

* * *

אמא יקרה,

מה חשוב יותר, הדרך או המטרה?

הוויכוח בניכם הוא לא רק פילוסופי – מתודולוגי. הוא ויכוח על סדרי עדיפויות ויותר מכך, על דפוסי התנהגות.

איך אני יודעת?

לא אחת, הורים נאבקים לא רק כדי לקדם אג'נדה ערכית. באפן לא מודע, הם פועלים מתוך מניע של הגנה על אזור הנוחות. הם חושבים (בטעות) שהם נלחמים על עיקרון, כשבפועל הם מחפשים תירוצים מתודולוגיים, כדי להגן על הדרך המוכרת והידועה להם. זהו מנגנון נגנה הנקרא "רציונליזציה" כלומר: מתן תירוץ הגיוני לכאורה, לפעולה שאינה הגיונית. איך זה קורה אצלכם? בעלך בטוח, שהוא נלחם על דרך אולטימטיבית שיוצאת מתפיסה של "יצר לב האדם טוב מנעוריו", זאת אולי כי הוא מעדיף לברוח מעימותים. אולי משום שנוח לו יותר להיות ב"שב ואל תעשה" ולהימנע ממאמץ הכרוך בעמידה על גבולות. התיאוריה שלו משמשת כ"כיסוי". ואילו את אולי מתקשה לשחרר את השליטה במצב (שהכל יהיה מסודר ומתוקתק לפי התבנית שאת תכננת), ואת מתכסה בתיאוריה ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", ולכן יש לחווט ולנהל אותו כדי שיתעצב בתבנית שאת בנית – וכך הוא יפעל מתוך קונפורמיות אוטומטית, ויצליח להתכייל לתבניות שהחברה דורשת ממנו.

אם נעמיד את 2 הגישות זו מול זו, השאלה אינה רק מי צודק, ומה טבעו של יצר לב האדם, אלא - מהי הדרך הנכונה? והאם יש רק דרך אחת?

"חנוך לנער ע"פ דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב, ו').

במבט ראשון מבטיח הפסוק שאם נחנך את הילד ע"פ נטיות לבו – אומר שלמה המלך החינוך יצרב אצלו עד זקנה.

מאידך, אומר הרלב"ג הפוך. אם יש לנער נטיות שליליות. וניתן לו להמשיך "ע"פ דרכו" – או אז יצרבו בלבו התכונות עד זקנה...

אז איך לפעול? איך מגשרים על פער בתפיסה החינוכית? מהם הנכסים הפסיכולוגים שעל ההורים לרכוש?

נכס רב ערך הוא הענווה: היכולת לפרק את האגו מנשקו, לוותר על האינסטינקט להיות "המילה האחרונה", ולפעול מתוך שיקול של טובת הילד.

בסיפור המופיע בספר מלאכים א' (פרק ג') מתוארת דרמה בשם "משפט שלמה". על פי המסופר, שלמה המלך נדרש להכריע בסוגיה של שתי נשים, שטענו כל אחת לאימהות על אותו הילד. במניפולציה גאונית מצליח שלמה החכם לגרום למתדיינות להסגיר את מניעיהן הנסתרים, באופן שהבהיר מי מהן היא האם האמתית. אלא שבזאת לא תם הסיפור. מתברר שיש כאן רובד עמוק בהגדרה המהותית של הורות.

אפשר לומר שמניפולציית משפט שלמה היא סוג של מבחן למסוגלות הורית, ואולי גם היישוב בין שתי התפיסות שתיארת.

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ; הִיא אִמּוֹ".

שלמה המלך מציע רעיון "הזוי" – לבתר את הילד (לרצוח אותו), ולחלק את גופתו בין 2 הניצות...

השאלה היא האם זו הייתה כוונתו האמתית של שלמה המלך, החכם באדם, או שאולי יש כאן מניפולציה פסיכולוגית, שנועדה לרוקן את האגו מנשקו? לזהות מי באמת רואה את טובת הילד ומי מונעת מאינטרס עצמי.

האם רעיון המתת הילד הוא במישור הפיזי או הפסיכולוגי?

להורה יש רצון להעניק מחד, ומאידך - גם לשלוט בהתפתחותו של הילד. לילד יש אינטרס של יציבות ורציפות פסיכולוגית.

ומה אם נפרש את הצעת המלך כך: נחלק את המשמורת על הילד. "אמא" א' תגדל אותו שבועיים, ו"אמא" ב' תגדל אותו שבועיים (אותה "חכמה" שהביאה ועדת שניט למגרש בתי המשפט בהביאה את במושג "אחריות משותפת, כאשר הילד משמש ככדור פינג-פונג וכ"ברווז מטווח" בין ההורים, ומה שעד כה התנהל ב"דלתיים סגורות" באולם בית המשפט, קורה היום בלייב מול הילד המשמש כ"בורר" לעניינים לא פתורים בין ההורים, באשר, אי ההסכמות, שהיו הסיבה לגירושין, אינן נעצרות בבית המשפט מאחורי "דלתיים סגורות", אלא מתכדרות לו למגרשו של הילד - מצב שמעצים עוד יותר את "קונפליקט הנאמנויות" של הילד ו, גורם לו ל"פיצול" (ספליט). זהו מצב פסיכולוגי בו רצף הזהות של הילד נשבר והילד חצוי בין 2 עולמות.

גם רבקה אמנו הבינה את הבעייתיות של ה"סכיזופרניה" הפסיכולוגית הזו – של פיצול זהויות.

כאשר היו הבנים "מתרוצצים בקרבה" גם כשעברה ליד בית מדרש וגם כשעברה ליד בתי עבודה זרה", המציאות של ילד שיש לו זהות כפולה הטרידה אותה עד שהלכה לדרוש את האלוקים וקיבלה תשובה שהניחה את דעתה: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ 'שְׁנֵי [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" (בראשית כ"ה). ההבנה שיש לה 2 בנים ולא ילד "מפוצל" הייתה בשורה מרגיעה.

זכורה לי ילדה שהייתה בטיפולי בצו של בית משפט בתקופת האינתיפאדה השנייה. הילדה הייתה בת לאם יהודייה שחזרה בתשובה לאחר שהיתה נשואה לגבר ערבי. אותו אב דרש לקיים עם בתו הסדרי ראייה, ובית המשפט (בסיועה האדיב של פקידת הסעד לסדרי דין) פסק שהילדה צריכה להיפגש עם האב, ויתירה מזאת, גם לבקר אותו בביתו שבכפר. על כתפי שפחתכם הנאמנה הטיל בית המשפט הנכבד את המשימה "להנגיש" את ההחלטה לאם ולבת.

הילדה למדה בבית יעקב.

לא אכנס לסוגיה המורכבת של משבר הזהות הפסיכולוגי שגרמה אותה החלטה אומללה.

זהו אמנם מקרה קיצוני. אבל הוא לא שונה בהרבה מקרים בהם ילדים נקרעים בין שני עולמות חינוכיים שונים.

מקרה אומלל אחר שזכה ב"משמורת / אחריות משותפת" הגיע למלחמות עולם ברמה של מה להלביש לילד, על בסיס יומיומי. היה צריך להפעיל עובדת סוציאלית כדי להשלים בין המכנסיים שאמא קנתה והחולצה שאבא קנה... שכן הילד היה חצי שבוע בחזקת האם וחצי שבוע בחזקת האב, ורחמנא ליצלן, מכונת הכביסה לא עמדה בנטל... שלא לדבר על כך שהסמכות המשותפת שניתנה להורים לגבי כל פרט, קטן כגדול, רק העצימה את הקונפליקטים הלא פתורים על גבו של הילד.

שלמה המלך, בחכמתו, חיפש את האינסטינקט האימהי, שרואה את טובת הילד ולא מונע משיקולי אגו (עם כל הכאב). אותה תובנה שיודעת לוותר על הצורך בשליטה, לראות את טובת הילד ולשחרר במקום הנכון.

"כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" (אבות ה', י"ז). חילוקי דעות הם דבר בריא, ולא צריך להיבהל מהם. המשנה והגמרא הן דוגמה לכך. וזה מביא אותנו לנכס פסיכולוגי נוסף: היכולת לשלב הפכים.

זה שכל צד רואה חצי אחר של המטבע - זה חלק מראיית השלם וזה מבורך, כך אפשר להקיף את סוגיות חינוכיות מהיבטים שונים: אחד רואה את הטווח הקצר, השני באוריינטציה לטווח הרחוק. אחד מתמקד בהיבטים רגשיים, השני בפרקטיקה. אחד ממוקד בחזון, השני באותיות הקטנות. אחד רואה את ה"מה", השני את ה"איך"...

זהו תמהיל חינוכי עשיר.

אז איפה מתחילה הבעיה? ומה שלמה המלך ראה לנכון להעלות על נס?

חז"ל, כאמור, מצביעים על 2 סוגים של מחלוקות:

1. לשם שמיים – כמו מחלוקת הלל ושמאי.

2. משיקולי אגו – כגון מחלוקת קורח ועדתו.

מחלוקת הלל ושמאי אינה נובעת ממניע אינטרסנטי ולא משיקול של נצחנות פוליטית, אלא מרצון טהור להגיע לחקר האמת ההלכתית. לכן להלכה נפסק כבית הלל בגלל מצב אובייקטיבי של ירידת הדורות, שאינם יכולים לעמוד בסטנדרט ההלכתי הגבוה של בית שמאי, ואולם לעתיד לבוא תפסק הלכה כבית שמאי, ולכן - זו מחלוקת שעתידה להתקיים. שכן, הצדדים מונעים מ"טובת העניין", ולא מווכחנות לשמה.

קורח ועדתו, לעומת זאת, הונעו משיקולי אגו. הם לא ראו את טובת כלל ישראל. הם לא טענו ל"אהבת מרדכי". הם הונעו ממניעים פסיכולוגים אגרסיביים (קנאה, תחרות, חוסר פרגון, רגשי נחיתות, כעס...).

לעיתים עדיף לוותר ולתת את ה"תינוק" לצד השני. לנסות לראות גם את התועלות שבגישה השנייה ולא להעמיד אותו בפיצול ובקונפליקט נאמנויות, שכן ממילא, אין דרך אחת שמתאימה באופן אולטימטיבי לכל סיטואציה חינוכית... אנו מכירים זאת כשיטת המקל והגזר.

ילד שגדל בפיצול עקב חוסר תיאום הורי, עשוי לפתח הפרעות אישיות גבוליות, חשיבה סכיזופרנית (במובן המטאפורי), מוסר כפול, ועוד. הוא מפתח פרקטיקות מניפולטיביות ומיומנות היודעות לתפעל את כפתורי ה"שלט" ולהפעיל את ההורים, לסכסך בניהם, לשקר, לעשות מניפולציות רגשיות, דרמות, סחיטה רגשית ושאר ירקות.

המפתח להורות בריאה היא היכולת של ההורים ליצור שיח דיאלוגי בין 2 התפיסות ולהלך בניהן הלוך ושוב. בכל תחום. השילוב האינטגרטיבי הוא זה שמאפשר צמיחה.

מסוגלות הורית היא זו שיודעת לחשב מסלול בכל רגע נתון עם ארסנל עשיר של נכסים פסיכולוגיים. יש בכך ערכים חינוכיים עצומים.

כאשר הילד נוכח בדיאלוג, בלקיחת אחריות על טעויות, בחישוב מסלול מחדש - הוא לומד את הערך החשוב ששניכם מבקשים ללמדו - הסתגלות.

כל הנחלים מובילים אל הים, ואין צורך להתעקש על דרך אחת. יש למצוא את שביל הזהב, כפי שאומר הרמב"ם בשמונה פרקים, בין 2 קצוות ש"שתיהן מפחיתויות המידות". בין הנוקשות ובין ההפקרות - יש גמישות.

כאשר מטמיעים בילד מגיל צעיר ערכים "ע"פ דרכו" של הקב"ה, אזי יוצרים אצלו תשתית שגם כשהוא עולה בסולם הדרגות - וכשעולים יש תמיד מצב של ערעור הקיים, כמו עלייה במדרגות, יש רגל אחת באויר... אבל כשהבסיס יציב - אז גם כשיזקין, לא יסור מהגרסא דינקותא.

את זה אפשר להרוויח ע"י דוגמה אישית של יכולת להכיל הפכים.

שמרית אלישע, MA, היא יועצת לזוגיות ומשפחה, מטפלת באיזון גוף-נפש.

אם אתם מתמודדים עם קשיים ולבטים בנוגע להתנהגות ילדיכם, או אם אתם רוצים לרכוש כלים להורות מיטבית צרו קשר עם המומחים של מחלקת יהלום. נשמח לעזור! התקשרו 073-33333-28, שלחו מייל לכתובת: yahalom@htv.co.il או לחצו כאן.