מה יקרה אם נתחתן 700 פעמים, ומי האויב הכי גדול של הזוגיות?

בשלב ההיכרות וההתחלה של כל קשר זוגי, חווה הזוג את ההתאהבות, הפרפרים וכו', ואלו מגיעים יותר בקלות ובלי מאמץ, זה ממש "בילד-אין" מהשלב הזה, שנקרא "השלב הרומנטי".

לרוב, לאחר סיום השלב ההתחלתי (שיכול להימשך בין 2-30 חודשים בממוצע), נכנסים לתוך שיגרה, ואותו השלב המרגש, החדש, המסעיר, כבר איננו.

הרבה מן הזוגות חווים פתאום ירידה ברגש האהבה, בילבול, רגשות שליליים נכנסים פתאום, ואנו מוצאים את עצמינו שואלים: לאן נעלמה האהבה?!

מה שמשמח הוא - שאפשר להגיע להתאהבות, לפרפרים ושמחה שלמה גם שנים רבות לתוך הנישואין, הפעם באופן *מודע* ואקטיבי ולא פסיבי. זהו שלב הנקרא "אהבה מודעת" - שבו גם אחרי 10, 20 ו30 שנות נישואין בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש, משקיעים, אוהבים, מתרגשים.

איך עושים את זה?

על "קצה המזלג":

1. מבינים את הפער המובנה מראש שיש בשלבים השונים - זאת אומרת, מבינים שכל היכרות התחלתית, מעצם טבעה שהיא חדשה היא מרגשת וההתאהבות באה בקלות וללא מאמץ מעצם הריגוש, השוני, החידוש וכו'.

כלומר, גם אם לצורך הדוגמא נכיר 20 גברים או 20 נשים - סביר להניח שבהתחלה יהיו "פרפרים" ועם כל אותם הגברים/נשים - אחרי כך וכך שנות נישואין, ילדים וכו' - זה יהיה בדיוק אותו הדבר (!!!)

זו נקודה סופר חשובה, מכיוון שכאשר בני זוג מרגישים פתאום שאין את "ההתאהבות" הזו שהייתה בהחלה, הם חושבים (בלי כוונה כמובן) שמשהו דפוק או לא טוב או לא טוב מספיק בהם כזוג או בבעל/האישה שלהם,

ואם נדע מראש שזה שלב בלתי נפרד מהחיים עצמם, ושלב הגיוני ונורמלי שיקרה גם אם נתחתן 700 פעם - אז הבנו שהבעיה לא בו/בי/בנו - אלא ה"בעיה" היא בעצם המהות והתבנית של הנישואין והקשר הארוך והמחייב.

.2 מבינים שכמו כל דבר בטבע, מהאוטו הדומם שצריך וחייב דלק כדי לנסוע, דרך הצמח הצומח שחייב פוטוסינתזה כדי לצמוח, דרך קשרים בין חברים שחייבים תחזוקה והתעניינות כדי להמשיך להתעניין, דרך עבודה שחייבים השקעה, מאמץ, דרך לימודים או תארים שחייבים השקעה ומאמץ. כמו שכל דבר בטבע חייב אנרגיה כדי להתקיים, אז גם אהבה, גם זוגיות, וגם נישואין חייבים אנרגיה כדי להתקיים.

וזה לא "מוזר" או "לא פייר", אלא זה פשוט טבעי, זהו טבע העולם - כמו שלא נגיד "זה לא פייר שצריך לקרוע את עצמנו בשביל תואר, ורק אז להשיג אותו", כך גם לא נגיד שאיזה באסה זה שצריך להשקיע גם אחרי החתונה...

אלו החיים. בשביל כל דבר טוב צריך לעבוד.

לדוגמה: ילדים. פלא הבריאה. האוצרות שלנו. שעד שיש הריון, ועד שעוברים 9 חודשים של קושי מטורף, ועד שעוברת לידה כואבת ומפרקת, ולילות חסרי שינה, וגידול סיזיפי ואינטנסיבי וכו' וכו' - בסופו של יום הם האוצרות שלנו ולא נוותר עליהם לעולם מרוב שזה טוב עצום!

אז גם הזוגיות - כן, בהחלט צריכה תחזוקה. השקעה. עבודה. מאמץ. זמן. אנרגיות. כסף. משאבים. מחשבה. התכווננות. פניות. מקום.

אם נשכיל להבין זאת ומההתחלה לטפח את הנישואין שלנו, להשקיע בהם, להקדיש להם זמן, פניות מקום וכל הרשימה הנ"ל - בדרך להצלחה הרבה יותר קלה.

3. לומדים ומבינים מראש מהי בכלל מהות הנישואין, ואז מצליחים לזהות מראש מהו הנשק שהורג נישואים והורגים אותו עוד שהוא קטן (אני חושבת שהנשק מספר 1 של הנישואין הוא המובן מאליו) וארחיב:

הבנת מהות הנישואין

כל דבר טוב בחיינו דורש השקעה ועבודה מתמדת בכדי להגיע לטוב הזה, כפי שהרחבנו בשורות שלעיל.

עד לפני כמה עשרות שנים, אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו, היה לאנשים ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה. וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים, ואם קשה – ממשיכים לעבוד, כך גם בנישואין. היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים, ויותר מזה, היה להם ברור שהם רוצים לעבוד בשביל זה.

היום, עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין, אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה. או שהם כאן כדי לבדר אותי, או שהם כאן כדי לעשות לי טוב, וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי – זה אומר שמשהו בהם דפוק, זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים, זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש, ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה, ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.

ובכן… זה לא נכון.

וזה לא עובד כך.

כל גבר או אישה אחרים – גם איתם יהיו קשיים, גם להם יהיו חסרונות, גם איתם לא הכל ילך חלק. כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק! כך הקב"ה ברא את עולמו…

תנועה כל הזמן: יום – לילה, טוב – רע, חושך – אור, קודש – חול, צירים – לידה, קושי ועבודה – הנאה וכו'. העולם הזה הוא תנועה מתמדת, והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.

הם לא שונים מגידול ילדים ומפרנסה, שגם הם עבודה מתמדת. הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.

רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות. כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה, מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה, החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.

אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה – שזה לנצח! ל–נ-צ-ח

שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי. שהגבר שלצדי שייך לי. שאני שייכת לו. שאני מקודשת לו. שהוא מקודש לי. שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו – אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם, גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים – ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.

למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?

זה לא צריך להיות שונה!

אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,

כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו – ואז גם אנהג בהתאם.

זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים – אבל הידיעה שהוא שלי ואני שלו, וזהו. הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית. השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח, היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול. היא היא זו שאומרת שאם קשה – נעבוד על זה יחד.

ברור שיש עבודה והשקעה. לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה. עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת. כמו עבודה של אמא בלהיות אמא. כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.

ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה, אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה. ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.

איך לנצח את הסטטיסטיקה?

אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו – לא מפסיקים לשאול את עצמם – האם זה באמת זה? האם נהיה יחד לנצח? או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו, החוסר אונים הזה, הבלבול, הספקות, סימני השאלה, הפחד והלא יודע – הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו.

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה – הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח. שבחרנו נכון. שזה זה. שלא צריך עוד לחפש בחוץ. שיש שלמות בלב ובראש. זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש. זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל. זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש, כמו נבואה שמגשימה את עצמה…

בחרתם אחד בשנייה בשלמות? הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב? מזל טוב! אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!

למה?

כי תבחרו בזה!

זה הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה

ולא: האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי?

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות, וגם חסרונות. בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות, ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם. אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב שבחרנו לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן – נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80 תאמרו לעצמכם – הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש, הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם. זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות – זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה, בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת! שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!

שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" – אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.

אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים. התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה, ולא היא אותם.

אם קשה אז… פועלים!

למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה אז מפרקים, אם קשה אז בורחים?! למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב, שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?

הזוגיות שלנו היא המקור להורות שלנו. האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה. צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם. גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר, אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.

אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות, לאשתי/בעלי כמו לילד שלי, אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות, שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים – אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים – עובדים על זה. לא זורקים את זה.

מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות, יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב: הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים רק אחרי ההשקעה.

ואתן דוגמא: לא דומה אהבה לתינוק בן יום, לאהבה לילד בן שנתיים, לאהבה לאותו הילד בן 10. ככל שהילד גדל, ככל שנשקיע בו יותר – יותר נאהב אותו.

אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!

אותו רעיון גם עם בני זוג, בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו', ואחרי שנה עוד יותר, ואחרי 10 שנים עוד יותר, ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.

אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם – אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!

כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת – מושקעת – לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה – להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!

ואז מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר, מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע.

אז אם יש קשיים… וחושבים אולי להרים ידיים?

רגע!

רגע יקרים!!!

אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנה!

בבקשה אל תזרקו הכל לפח! אפשר לפתור את זה. מבטיחה לכם שאפשר. חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.

גם בפן הגופני, שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות – ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב – אבל מי שמתמיד וממשיך – זוכה!

מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה – יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר, גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל – המתמיד זוכה. לגמרי זוכה.

לחלק ב' של הכתבה, לחצו כאן.

יעל זק"ש היא יועצת זוגית, משפחתית ואישית מוסמכת, מדריכה לחיי אישות ומדריכת כלות. ליצירת קשר - zakshyael@gmail.com