סיון רהב מאיר: ממשיכים להילחם בחושך, ומחפשים את האור

הכי נחמד לדבר על הוספת אור. בחנוכה דיברנו הרבה באופטימיות, ברוח החג. אבל אולי בדיבורים כאלה, שהם נכונים עקרונית, אנחנו עושים לעצמנו עבודה קלה מדי. יש חושך בעולם, וצריך לדעת לזהות אותו, להילחם בו, לכבות אותו, לא לתת לו להשתולל.

אז יש לי הרבה דברים לומר על אור, אבל אי אפשר להתעלם מהחושך: אברהם אלמליח נפצע השבוע בינוני על ידי מחבל באזור שער שכם, פחות משבועיים אחרי שנרצח באזור אליהו קיי. הלוחמים שחיסלו את המחבל, נלקחו לחקירה והנשק שלהם נלקח מהם.

שני ילדים – הללי בת ה-6 וראי-טוב בן ה-3 – הובאו השבוע למנוחות, אחרי שנהרגו בתאונת דרכים ביום שישי. ההורים שלהם, יניב והודיה מעודד, עדיין מאושפזים במצב קשה. הודיה הייתה בהיריון, וגם העובר לא שרד את התאונה. על פי החשד, הנהג הפלסטיני נסע ברכב שהורד מהכביש ונאסר לשימוש, וביצע פניית פרסה לא חוקית, מה שגרם לתאונה הקשה.

ובסביבות חצות הלילה, חברים שגרים בעיר לוד סיפרו לי שהילדים שלהם התעוררו. עוד לילה של יריות בלתי פוסקות ברחובות לוד. צרורות של ירי, מנשק בלתי חוקי, שמסכן את חייו של הציבור שומר החוק, מכל המגזרים, שלא מוכן לוותר על ריבונות ומשילות.

רפואה שלמה לפצועים. נחמה לאבלים. ושנקבל כוחות מהחשמונאים ומשמונת נרות החנוכה שהדלקנו השבוע – להילחם היטב בחושך, בחיים האישיים והלאומיים.

כמה אור מסתתר בדלת ממול?

בתחילת השבוע נפרדנו מנרות החנוכה, אבל הנה רעיון שימשיך את האור של חנוכה לכל השנה: שמעתי את הסיפור מעו"ד עירית הלוי, משכונת גבעת משואה בירושלים. היא ובעלה, חבר הכנסת לשעבר עמית הלוי, יחד עם הילדים, דפקו על הדלת של השכנה ממול והזמינו אותה להדלקת נרות. כל מה שידעו עליה זה שהיא עולה מבוגרת מברית-המועצות לשעבר. רק מול החנוכייה שלהם, גילו מי גרה איתם בבניין: זוהי אסירת ציון המפורסמת, רות אלכסנדרוביץ'.

היא נולדה בלטביה, ובגיל 14 הצטרפה להתארגנות יהודית מחתרתית נגד הקומוניסטים. עד שתצליח לעלות, היא הפעילה בניגוד לחוק חוגים ללימוד יהדות ועברית. היא נעצרה על ידי הק.ג.ב ובדירתה נמצאו "חומרים אסורים" רבים, בהם תמונה של גולדה מאיר. לחוקרים ניסתה לספר כי גולדה היא סבתא שלה. הקג"ב חקר אותה במשך כחצי שנה, ואז היא נשלחה לשנה של עבודות כפייה. אחרי הפגנות למענה בכל העולם, היא שוחררה ועלתה ארצה.

וכך, מול הנרות, היא סיפרה השבוע למשפחת הלוי את סיפורם של החשמונאים של דורנו, סיפור שאנחנו לא מספיק מכירים. בית ספר ותנועת נוער בשכונה ששמעו על כך, כבר ביקשו שתגיע לספר גם להם.

אז חנוכה נגמר, ולא בטוח שלשכנים שלכם יש כזה סיפור דרמטי, אבל לכו תדעו כמה אור מסתתר בדלת ממול. כדאי לבדוק.

להבדיל בין המגזר לאמונה

נערה מבית דתי סיפרה לי פעם כמה קשה לה להפריד בין טענות שיש לה על החברה שסביבה, לבין התורה עצמה. להרבה אנשים יש חשבון עם המגזר שלהם. עם החברה שגדלו בה, עם המורים, עם השכנים, עם ההורים. לפעמים הם באמת עברו דברים קשים. ולעתים המסקנה היא לזרוק את הכול, כולל הכול. את כל החבילה.

ליוסף היו באמת כל הסיבות לעזוב. האחים שלו שנאו אותו, זרקו אותו לבור, מכרו אותו. הוא מצא את עצמו במצרים, לבד לגמרי. בקלות רבה הוא היה יכול להחליט לנטוש הכול, וגם לכתוב פוסטים נזעמים, בצדק, על כל מה שעשו לו.

אבל יוסף בחר אחרת. למרות הכאב, הוא לא ויתר על העיקר: על הזהות, על האמונה, על היהדות, על הדבר עצמו. הוא לא שכח את אביו ואת אמו שהיו דמויות מופת, ואת הסיפור הגדול שהוא חלק ממנו ושהוא צריך להמשיך. גם אם פגעו בו, הוא עדיין בן של יעקב, נכד של יצחק, נין של אברהם, והעתיד של הדורות הבאים תלוי בו.

ככל שהמצב שלו במצרים התדרדר, הוא רק הלך והתעלה, והחיבור הישיר שלו לאלוקים רק התעצם. במקום לכעוס ולנקום – הוא חי במצרים כיהודי מאמין, מחובר, שכל מי שפגש אותו ידע היטב מה הזהות שלו ומה הערכים שלו.

סוציולוגיה, מגזר, בני אדם – זה ממש לא הכול. מעבר לאנשים, שיכולים באמת לטעות, יש גם אמת, שעליה יוסף לא ויתר.

מחשבה, דיבור, מעשה

איך אנחנו באים לידי ביטוי בעולם הזה? בלימוד היומי בספר התניא, הגענו לשלב שבו מסבירים מהם שלושת הלבושים של הנפש, כלומר איך הנפש שלנו פועלת בעולם הזה.

 ובכן, הנה שלוש הדרכים לבטא את עצמנו: מחשבה, דיבור ומעשה. אנחנו אמורים לשלוט בהם ולא לתת להם לשלוט בנו, ולכוון אותם לכיוון החיובי: מחשבות טובות, דיבורים טובים, מעשים טובים, ולא להיפך. 

המיפוי הזה יכול לעזור לנו מאוד: אנחנו קובעים על מה לחשוב, מה לדבר ומה לעשות. גם אם יש בי נטייה לכעוס, אפשר לנסות לבלום את הכעס בשעת המחשבה, לא להניח לו להתפרץ בדיבור, ובוודאי שלא לעבור לפסים מעשיים. בסוף, זוהי הזירה האמיתית של החיים – השליטה על המחשבות שבתוך הראש, על המילים שיוצאות מהפה ועל המעשים שהגוף מבצע.

הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, נתן לנו גם עצה טובה בתחום הזה: לנסות שבכל יום, בשניות הראשונות שבהן אנחנו קמים מהשינה, נשים לב למחשבה הראשונה, לדיבור הראשון ולמעשה הראשון שלנו, וננסה שהם יהיו טובים במיוחד. הכי קל להתבאס ולהתלונן כשצריך לקום, אבל אלה הם הרגעים הראשונים של היום, ואם נכוון אותם לטוב – הם ימשכו אחריהם את היום כולו. בהצלחה.