"כשהגעתי לבני ברק הרגשתי בעולם אחר"; ראיון עם היוצר אסף שלום ליבוביץ’

"אחרי התיכון התגייסתי לצבא ושירתי בגולני", אומר אסף שלום ליבוביץ', 54, נשוי ואב לשלושה המתגורר בירושלים, מוזיקאי ומטפל במוזיקה, כשהוא נזכר באחד הרגעים בהם הרגיש את ההשגחה הפרטית עליו באופן העוצמתי ביותר בחייו.

"אחד הדברים שזכורים לי ביותר מהצבא הוא אותו לילה שבו הותקפנו בלבנון. הייתי באחד המוצבים, ולפתע לוחמי חיזבאללה החלו לירות עלינו. ברגעים האלה הכל משתנה. זה פחד שקשה לתאר. אתה כפשוטו חושש לחייך. לא ידעתי איך ומתי זה יגמר, אבל ברגעים האלה אתה מבין שיש מישהו שמשגיח עליך. זו תחושה שאין לה מילים, אבל היא מאוד חזקה. עד היום אני זוכר את הנעימות שלה, והיא ממשיכה ללוות אותי בכל דרך בחיי".

(צילום: ליאור לינר)

חבר מעולם אחר

"נולדתי בחיפה למשפחה די חילונית", מגולל ליבוביץ' את סיפור חייו. "אבי ואמי נולדו בארץ, והוריהם בפולין. הוריי הצטרפו לפלמ"ח כשהיו בני 16, ותרמו רבות לעם ישראל. אבי היה ילד חוץ באחד הקיבוצים, ובשלב מסוים כתב להוריו: 'אל תחפשו אותי ואל תדאגו לי, התנדבתי לפלמ"ח'. אמי שירתה בגדוד 'הפורצים', לחמה בירושלים, עשתה מעשי גבורה ועברה דברים מאוד קשים. גדלנו לתוך האווירה הזו של אהבת הארץ, והיינו מטיילים הרבה. יחד עם זאת, לא היה הרבה קשר לדת. אמי אספה אמנם חנוכיות והגדות בין שאר תחביביה, וליל הסדר נערך תמיד ברוב עם, עם הרבה שירים, אבל לא כל כך לפי דקדוקי ההלכה.

אסף שלום ליבוביץ' בצעירותו (צילום: אלבום פרטי)

"לפני בר המצווה שלי הוריי שאלו אותי אם אני רוצה לעלות לתורה, ולמרבה הפלא הייתי הבן היחיד שהחזיר תשובה חיובית לשאלה הזו. עליתי לתורה, ועד היום אני זוכר את ההפטרה של פרשת בלק בטעמים. בנוסף לכך, היו גם כמה פעמים שצמתי ביום כיפור. אף אחד לא חייב אותי. פשוט רציתי מעצמי. אני אפילו זוכר יום כיפור אחד שצמתי בו, ובמהלכו יצאתי לריצה ביערות הכרמל שהיו ליד הבית שלי בחיפה, ושם עלו לי הרהורים של חשבון נפש וחיפוש אחר התכלית. מגיל צעיר יחסית שאלתי את עצמי לא פעם שאלות רוחניות. הייתי די בודד בסביבה בעניין הזה, אז פיתחתי לעצמי עולם פנימי של ציור, מוזיקה וקריאה. תמיד הרגשתי שיש משהו מעבר לחיים שהכרתי.

"מבחינת החיבור למוזיקה, אני יכול לומר שההורים שלי באופן טבעי אהבו את שירי הפלמ"ח ושירי עם רוסיים. בנוסף, אבא ניגן קצת על אקורדיון, וכשהייתי בן שמונה התחלתי ללמוד לנגן על אקורדיון וחלילית בשיעורי מוסיקה בבית ספר. כשהייתי בן 15 התחלתי לנגן על גיטרה. אהבתי את שירי ארץ ישראל, אבל נחשפתי גם למוזיקה מהעולם, והגיטרה החשמלית מאוד התאימה לי בקטע הזה. בגיל 16 התחלתי להופיע עם להקות בכל מיני מועדונים, ומאוד התחברתי לשירים בסגנון בלוז. התחברתי לזעקה ולכיסופים שיש במוזיקה הזו. ובכלל, הפשטות של הבלוז נותנת המון מקום לאלתורים ולרגש. למגע של הצליל.

"אפרופו בלוז, את השיר 'בלוז רבינו' הוצאתי לאחר נסיעה לאומן שבה איבדתי את המזוודות, וברגע האחרון לפני שהמיניבוס יצא מצאתי אותן בהשגחה פרטית. הרגשתי מעין קריאה פנימית: 'תעשה איזה קטע בלוז, את זה אתה יודע לעשות, ולגבי מילים אל תדאג כי אין מילים טובות יותר מליקוטי תפילות אז תיקח משם'".

"הרגשתי שהגעתי לדבר האמתי"

ליבוביץ חוזר אל שנות ילדותו: "האמת היא שבבית הספר השתעממתי במשך רוב הזמן, והתעסקתי יותר בנגינה. לעומת זאת, ספרים דווקא מאוד אהבתי לקרוא. במיוחד אהבתי א סיפורי התנאים. הרגשתי שיש בהם חכמה עתיקה, אבל היא הייתה רחוקה מאוד מאורח החיים שהכרתי".

בתוך כל זאת, מתי הבנת שמוזיקה זה תחום שתרצה לעסוק בו באופן משמעותי?

"כמו שאמרתי, מוסיקה הייתה עבורי אהבה גדולה עוד מהילדות, אבל כשהתחלתי ללמוד ברימון, אחרי הצבא, זה נהיה יותר רציני. גרתי ליד רימון, ברמת השרון, ובתקופה ההיא גם אביב גפן למד שם וכך התחברנו. היינו מתארחים אחד אצל השני, הופענו יחד, ואפילו כתבנו שיר יחד.  המוסיקה בשבילי הייתה עולם של חופש, אפשרות לביטוי. אהבתי את איך שהיא נגעה בי. הרגשתי איך הנשמה שלי קשורה אליה, ובמיוחד מאוד אהבתי גיטרה. כלי נגינה זה משהו שאתה קשור אליו פיזית. שמעתי אז המון גיטריסטים, ושאפתי להיות נגן יוצר. אחרי הלימודים עבדתי בתור מורה לגיטרה, וכל הזמן המשכתי לנגן בלהקות שונות.

(צילום: הדסה ליבוביץ)

"בתקופה ההיא, בגיל 24", אומר ליבוביץ', "גם התחלתי את העניין של התשובה. במשך הזמן המשכתי להתעניין ברוחניות, ומתישהו התחלתי ללכת לקורס של קבלה שהעביר אדם שומר תורה ומצוות. זה ממש תפס אותי. למדנו דברים מהזוהר, מהאר"י הקדוש, וזה נגע בי. חיפשתי צליל טהור ונקי יותר ממה שהכרתי. בשלב מסוים אחד החברים בקורס הציע לי לעלות רמה, ולהתחיל ללמוד קבלה בחסידות אשלג בבני ברק, והצטרפתי אליו.

"כשנכנסתי לבני ברק, הרגשתי כאילו הגעתי לעולם אחר. עולם שאני לא מכיר. אנשים שלבושים אחרת, שמתנהגים וחושבים אחרת. לא הבנתי מה קורה. החלטתי פשוט לנסות ללמוד, לחוות ולהפנים, ומיד הבנתי שיש בעולם הזה המון אוצרות  שעוד לא ידעתי על קיומם. המשכתי להיחשף עוד ועוד לחיי התורה ולמצוות, והחלטתי לעזוב את תל אביב. בשלב הזה עברתי לגור אצל 'האדמו"ר מקליבלנד', שגר ברעננה והכניס אותי לביתו. בתקופה שבה גרתי אצל הרב חזרתי בתשובה ונהייתי דתי. עברתי שנה מאוד חזקה, שהיה בה תהליך עוצמתי. אני זוכר במיוחד את ל"ג בעומר ושבועות כשני ימים מיוחדים שמאוד השפיעו עליי. מה שעברתי מאוד הדאיג את ההורים שלי, אבל שמרתי איתם על קשר והדברים הסתדרו.

(צילום: הדסה ליבוביץ)

"אחרי כמה חודשים התחלתי ללמוד בכולל ברעננה, ומאוד נהניתי מזה. מה שגרם לי להיות דתי בסופו של דבר זה תחושה מאוד חזקה שזה הדבר הנכון לעשות. קשה לי להסביר את זה, אבל ככה הרגשתי. בתור בעל תשובה, בתקופה הראשונה יש לך הרגשה מאוד חזקה ומיוחדת. פתאום אתה מבין שזו האמת. שהגעת לדבר האמיתי. גם השיר החדש שלי, 'רמזים של השגחה', מדבר על התחושה הזו שיש מישהו שמלווה אותך כל הזמן. גם כשלא שמרתי תורה ומצוות היה לי ברור שיש בורא לעולם, אבל לא הבנתי למה צריך לשמור מצוות והלכות. לא הכרתי את אורח החיים הזה, אבל כשראיתי שהוא מאוד מסודר, עמוק ויציב, רציתי לקבל על עצמי עול תורה ומצוות. כשפוגשים באמת מקרוב את החוכמה של התורה, קשה שלא להתפעל ממנה".

העליות לירושלים

"לאחר הלימודים בכולל ברעננה", ממשיך ליבוביץ', "למדתי בישיבה הליטאית 'נתיבות עולם', בעיקר גמרא כמקובל. כמה חודשים לאחר מכן הוצע לי שידוך, בעלת תשובה, והתחתנו די מהר. עברנו בין כמה דירות, התחלנו בכפר חב''ד, משם לרחובות ואז להוד השרון. שיתפתי שם פעולה עם הרב המקומי, העברתי שיעורים בפרשת השבוע וחסידות במספר בתי כנסת ועבדתי גם כסופר סת"ם. בנוסף לכך למדתי בכולל רבנות במשך כמה שנים, ותודה לאל עברתי את מבחני הרבנות בהצלחה וגם שירתי כרב צבאי במילואים במלחמת לבנון השנייה".  

נשמע שבשלב הזה המוסיקה תפסה מקום יותר צדדי בחייך

"המוסיקה תמיד הייתה ברקע, אבל הייתי מנגן בעיקר בשמחות משפחתיות ובאירועים בבתי כנסת. נולדו לנו ילדים, למדתי ולימדתי המון, והרגשתי שאלה הדברים שבאמת צריך להשקיע בהם בחיים. היום אני מבין שזה לא היה מדויק. המוסיקה חזרה לתפוס מקום מרכזי יותר בחיי בזכות כך שגיליתי את תורתו של רבי נחמן מברסלב.

"בהוד השרון היה בית כנסת ספרדי שהתפללו בו לא מעט חסידי ברסלב, ובשלב מסוים התחלתי להתפלל איתם. אהבתי את הניגונים והפיוטים של התפילות שברובם הייתי חזן, וגם שימשתי כבעל קורא, דבר שאני ממשיך לעשות עד היום. החיבור לטעמי המקרא היה טבעי ומרגש בשבילי כמוסיקאי, ושם גם התחלתי ללמוד מתורתו של רבי נחמן. לאט לאט המילים שלו נכנסו עמוק לליבי. הרגשתי שיש פשטות ועומק נפלאים בכל מילה בספריו, והם עודדו אותי מאוד. לאחר כמה חודשים טסתי עם החברים מבית הכנסת לאומן, וזו הייתה הפעם הראשונה שלי שם. החיבור היה מאוד חזק. קשה לי להסביר את זה, אבל פתאום הרגשתי שיש לי ברכה לחזור למוזיקה ולהוציא את האלבום הראשון שלי. באומן נפתחו לי תובנות חדשות, והבנתי שאני יכול לקחת את המוזיקה ולהמשיך ליצור ממקום שונה וטוב יותר. רבי נחמן מדבר על זה שניגון הוא דבר מאוד עמוק. שלכל דבר בעולם יש ניגון שמחיה אותו, והניגון יכול להשפיע בצורה מאוד עמוקה על נפש האדם. התחזקתי שם מאוד, והבנתי שזה מה שאני הולך לעשות.

"היו לי שירים שצברתי במהלך השנים, כתבתי אותם לפני התשובה, ולכן שיניתי את רוב המילים. לקחתי את השירים הללו והתחלתי לעבוד עם מפיק על האלבום, שנקרא 'מפגש הנשמות' ויצא לפני 11 שנה. מאז שהאלבום יצא הוצאתי עוד כמה סינגלים וחזרתי יותר לעניינים".

רגע של התמודדות

אבל לא הכל הלך חלק. ליבוביץ מציין שבאותם ימים הוא עבר ניסיון לא פשוט, כאשר לאחר 17 שנות נישואים, הוא פירק את ביתו. "אלו היו ימים לא קלים, בהם גיליתי מי החברים שלי באמת, כאלו שנמצאים איתי גם בשעת צרה", הוא אומר. "אז עוד גרתי בהוד השרון, ואחד החברים הציע לי שידוך. זה אכן התאים, וברוך ה' התחתנו והירידה הפכה לעלייה גדולה. שוב הרגשתי שיש מי שמלווה אותי, שיש השגחה פרטית. אשתי גרה ועבדה בירושלים, אז עברתי לגור שם. המעבר לא היה פשוט, כי הייתי מאוד מחובר לאנשים ולבית כנסת בהוד השרון, אבל סמכתי על ה' ואכן המעבר היווה צמיחה ורפואה גדולה עבורי. אני מאוד אוהב את ירושלים, ונוהג להתפלל בכל שבת בכותל.

תמונה מאומן צולמה על ידי אשתי הדסה

"לאחר תקופה מסוימת התחלתי לעבוד בפרויקט שנקרא 'צלילי הנפש', של 'עזר מציון'. מדובר בעבודה עם תשושי נפש, ואני מדריך ומלווה אותם מוזיקלית. יש לנו הרכב שאני מנהל, ואני רואה כמה זה משמעותי בשבילם. זו המשרה העיקרית שלי, מדריך ומטפל במוזיקה, ובנוסף לכך יש לי אולפן הקלטות ואני גם מלמד מוזיקה באופן פרטני. בעבודה ב'עזר מציון' אני מבין יותר ויותר כמה הנפש והמוזיקה קשורות. המרכז של האדם זה הנפש, הכל מתחיל מהפנימיות, והמוזיקה היא ביטוי של הנפש שבעזרתה אפשר להרגיש אותה ולעבוד איתה.

"במקביל לכל זאת אני משתדל כמובן לקבוע עתים לתורה, וגם ממשיך ליצור. אני מקווה שהמוזיקה שלי תהיה כזו שתצא מהלב ותיכנס אליו בחזרה. אפשר להשפיע המון טוב בזכות המוזיקה. אני רוצה ליצור ממקום של אמונה, ומייחל שכל מי שישמע את השירים יתחזק באמונה גם הוא. יחד עם זאת, אני משתדל להתרחק מהמקום של הגאווה במוזיקה, מהקטע הזה שהזמר צריך לעמוד בפרונט ולקבל תשומת לב. בעיני הזמר הוא לא העניין. המוזיקה צריכה לבוא ממקום טהור, וזה מה שיכול לעזור לה להאיר ולחזק אנשים אחרים".