כשאדם מרגיש מעורב עם הבורא, הוא מרגיש שהעולם מחייך אליו

שלמה המלך כותב: "בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ, נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ, נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ. עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל, כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ, לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ" (משלי ו', א'-ג').

רש"י מבאר את הפסוק בשני אופנים – בפשט וברמז. נתחיל מהפשט.

הפסוק מדבר על אדם שהתחייב לחבר שלו לשמש עבורו ערב ממוני. שלמה המלך מזהיר, שאם אכן בסופו של דבר החבר לא מסוגל לשלם – על הערב לעמוד בהתחייבות ולשלם עבורו. אם לא הייתה ערבות ממונית אולם כן הייתה תקיעת כף והתחייבות לסייע לחבר בדרך אחרת, ואפילו את זה אין ביכולתו, הוא עדיין מחויב לעמוד בהתחייבותו אלא אם כן ידבר על לב חברו ואפילו ישלח אליו חברים נוספים שישכנעו אותו למחול על ההתחייבות.

אם כן, בפשוטו של מקרא, הפסוק עוסק בחשיבות ותוקף הערבות וההתחייבות שבין אדם לחברו. אגב, דבר לא טריוויאלי בימנו.

המדרש פותח את פרשתנו בפסוק זה, ומובן מאוד מדוע. "גיבור" הפרשה הוא יהודה, שניגש אל יוסף בתקיפות עצומה ולא אפשר לו להשאיר אצלו את בנימין – ובכל מחיר. יהודה איים במלחמה נגד יוסף ונגד מצרים אם בנימין לא ישוחרר, והנימוק העיקרי של יהודה לשחרור בנימין היה הערבות שהוא ערב לאביו שבנימין ישוב: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מ"ג, ט'). "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (מ"ד, ל"ב-ל"ג).

כוח הערבות הוא עצום, וכנראה אחת הסיבות שיהודה זכה למלוכה היא עומק אחריותו למעשים ולהתחייבויות שלו.

הבה נעלה אל הקומה השנייה המובאת ברש"י, לפיה הפסוק מדבר על הערבות שכל יהודי ערב לרעהו הטוב ביותר - הקדוש ברוך הוא. עם ישראל קיבל על עצמו במעמד הר סיני ובברית ערבות מואב לשמור את מצוות הבורא, ועליו לעמוד בהתחייבות זו, אולם אם חלילה קורה שאדם תוקע כפיו למישהו זר, ובכך הוא מפנה עורף לקדוש ברוך הוא, עליו לשוב בתשובה, "להתרפס" בפני הבורא ולהיכנע בפניו שוב, ואף לבקש מחברים שיתפללו עליו בפני בורא עולם שיסייע לו בתשובתו.

ה"שפת אמת" בפרשתנו (שנת תרל"ב) מעמיק במדרש זה, וכדרכו, הוא מבאר אותו באופן עמוק ונפלא.

לדברי ה"שפת אמת", עומק כוונת המילים "ערבת לרעך" הוא מלשון עירוב וחיבור. כל אדם מעורב ומחובר עם רעהו, עם השם. כל אדם הוא בעצם מעורב עם אלוקים והוא חלק ממנו. העירוב והחיבור בין אדם לאלוקים גורם גם לכך שבמובן מסוים הבריאה כולה נכנעת תחת האדם, שהרי הבריאה כנועה תחת הקדוש ברוך הוא ואם האדם מעורב עם הבורא ומחובר אליו, אז במובן מסוים הבריאה נכנעת גם תחתיו.

הבורא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, והעולם נברא באופן מדויק ומדוקדק כפי עצתו המופלאה וחכמתו הבלתי נודעת של הקדוש ברוך הוא. כל בריאה, כל אירוע, כל מקרה עצוב או שמח הכל נעשה במישרין על ידי השם יתברך לתועלת האדם והעולם, וכך גם אמר יוסף לאחיו: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם... וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים" (מ"ה, ה'-ח'). האמונה הזו היא מציאות, השאלה אם האדם חי לאורה או לא. יוסף חי לאורה ולכן הוא יכול היה לומר לאחים שלו את המשפט המדהים הזה. כשאדם חי עם האמונה הזו, אזי הוא חווה שהעולם אכן נכנע תחתיו, שהרי בורא עולם עושה כל דבר "למחיה", גם אם הוא לא מבין את זה באותו רגע.

כשאדם מרגיש "מעורב" עם הבורא, הוא מרגיש שהעולם "מחייך" אליו. אירועי החיים הופכים להיות בעדו ולטובתו, וגם אירועים שכלפי חוץ נראים נגדו, הוא מבין שבפנימיותם הם בעדו ולטובתו! הדוגמא הקלאסית לכך היא יהודה ויוסף, וכך כותב ה"שפת אמת": "וכן מצינו דוגמא במכירת יוסף, שעל ידי שמכרוהו והרחיקו האחווה, על ידי זה היה נדמה להם כאן כאויב, והיה יוסף אחיהם באמת". מדהים. האחים – ויהודה בראשם, חשבו לאורך כל הדרך שמושל מצרים הוא אויב שלהם, אף על פי שבאמת הוא היה אח שלהם! האחים מכרו את יוסף ופרמו את האחווה ביניהם, ולכן הם עכשיו חושבים שמי שעומד מולם הוא אויב, על אף שמצד האמת זה רק בראש שלהם! מאחורי תחפושת האויב מסתתר אח!

ניכנס ל"ראש" של האחים ובראשם יהודה. יוסף מתנכל אליהם, מעליל עליהם עלילות שונות ומשונות, אוסר את שמעון ואת בנימין, האחים שואלים את עצמם 'מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ' (מ"ב, כ"ח) והם תחת פחד וחשש גדול. אולם מצד האמת, בתוך כל החושך הזה מסתתר יוסף! האח האהוב שלהם שבסופו של דבר כלכל אותם, האכיל אותם, דאג למחייתם והגן עליהם במצרים.

האחים חיו את המציאות באופן שגוי בגלל שהם הרחיקו את האחווה. חטא המכירה גרם להם לראות אויב במקום אוהב.

יוסף והאחים הם דוגמא לכל מאורעות החיים. החיים מזמנים הרבה דברים שאנו חווים אותם כחושך – אסונות, אתגרים, קשיים במשימות החיים, אולם האמונה שלנו מחייבת אותנו לשנות גישה ולהבין שבתוך כל אירוע מסתתר "אח"! בתוך כל קושי מסתתר החבר הכי טוב שלנו – בורא עולם, שהרי אנחנו חלק ממנו והעולם כולו כנוע תחתיו.

אגב, המילה "ערב" היא גם מלשון מתיקות ("והערב נא"). האחדות והערבות עם בורא עולם היא מתוקה.

לכולנו יש פחדים, קשיים ולפעמים אף טרגדיות, אולם עלינו להתחזק בתחושת הערבות והשיוך לבורא עולם, ואז נבין שכל מה שקורה בעולם נעשה מתוך אהבה וחיבור ולא מתוך אויבות וניכור. יש כאב ויש דמעות, אבל הכאבים והדמעות הן לא אויבים שלנו אלא אחים שלנו.

יהודה ביטל את עצמו לחלוטין כלפי יוסף, והוא היה מוכן לשבת תחתיו בתור עבד. כשיוסף ראה את המסירות של יהודה הוא התגלה מיד ואמר אני יוסף. כשאדם מבין שבכל קושי ואתגר מסתתר בורא עולם, הוא יהיה כמו יהודה שבמקום לברוח ולהיות בעצבות ודיכאון מהקושי, הוא יחליט לשבת תחתיו ולהתאחד עמו, והוא יחפש את "נקודת היוסף" בתוך האתגר הזה. הוא לא יברח, אלא ייגש בביטחון ויחפש בתוך האתגר – מה השם רוצה ממני עכשיו? איך אני מנצל את הקושי הזה להתקרבות להשם? וכשזה קורה, הוא יגלה דבר מפעים – הוא יגלה את "יוסף".