איך אפשר להיות פקיד בדואר ישראל?!

יום אחד נכנסתי לבית הדואר שבשכונת מגורי, כדי לקבל חבילה שהגיעה.

התור הארוך השתרך עד לדלת היציאה.

מול הדלפק השלישי עמדה נערה כבת 17, וסביבה ניתרו ארבעה ילדי חמד, כשהם מטפסים על הדלפק, דופקים על הזכוכית, קופצים אל הרצפה ומטפסים בחזרה.

"טוב", ניסיתי לומר לעצמי, "היא אחראית גם על לקיחת דבר הדואר, גם על ארבעה ילדים קטנים וגם על עצמה, לא פלא שאינה משתלטת עליהם".

ובכל זאת חשבתי על הפקיד שיושב שם בפנים, ומתאפק בכל כוחו שלא לומר דבר.

ראיתי אותו מציץ בכל רגע כדי לראות אם הזכוכית שמפרידה בינו לבין הלקוח לא נפגעה, אם ילד לא נפגע ואם הם לא בועטים בטעות בערמת המכתבים שניצבה על שולחנו.

גם כך מלאכתם של עובדי הדואר אינה פשוטה. אנשים חסרי סבלנות, וגם כאלו שבעלי סבלנות הם - זועמים, כועסים שמחכים כל כך הרבה זמן וכועסים שהתור מתקדם בעצלתיים. כל אחד מחכה לקבל מה שצריך לקבל, לשלם מה שצריך לשלם, ולא תמיד הדברים נמצאים, ולא תמיד יש תשובות לשאלותיהם. בקיצור, הדואר אינו פיקניק עבור הציבור, אבל גם לא בדיוק פיקניק עבור הפקידים.

ואז התברר לי שהילדים האלו לא היו שייכים לבחורה הזו.

היא סיימה ויצאה בלעדיהם, ואמם של הילדים קמה ממקומה וניגשה עם תינוק בידה אל הדלפק.

עכשיו הרגישו הילדים ביטחון גדול יותר. הם קיפצו ללא בושה אל תוך המבואה והחוצה.

ראיתי את הפקיד יושב במקומו, כוסס ציפורן וחורק שיניים, מסתכל על הקהל הרב שבחוץ כאילו שואל אותו: "איך אני אמור להגיב? איך?".

אף אחד מהקהל לא קם לעזור לפקיד, כי כולנו היינו בדילמה: האם לגעור באישה, המטופלת בילדים קטנים, או לחכות שתסיים ותלך מבלי לבייש?

ואז התהפך אחד הילדים על הרצפה, התחיל לבכות בקול גדול, וכל הילדים ירדו מהדלפק כדי לראות איפה קיבל מכה.

האישה הניחה שמיכה על הרצפה והשכיבה את תינוקה עליה.

היא ניגשה אל הילד שנפל והרימה אותו, הניחה אותו על הדלפק, והמשיכה לטפל בעניינה, כדי שלא לעכב אחרים.

ואני הבטתי ושאלתי את עצמי: איך אקרא לטור הזה שלי?

אולי: "קייטנת הדואר" – כי הדואר הפך לקייטנה.

אולי: "חוויית ילדות" – כי ההצגה היוותה חוויה גם למציגים עצמם וגם לצופים, ששכחו להתלונן על התור ולא פסקו להביט במחזה.

אולי אביא את הדברים כנקודה למחשבה, וכך גם אקרא לטור שלי? כל אחד יסיק לעצמו מסקנות וזהו?

ואולי, אולי, אפשר לקרוא לטור הזה: "אם יהודייה ב(דואר) ישראל?".

כי בסופו של דבר, צלחה הגיבורה את הרגעים הקשים הללו.

חז"ל לימדו אותנו בפרקי אבות "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אז בואו נחשוב על סיטואציה אחת אפשרית: אם, המטופלת בילדונים, שבעלה אולי בחו"ל ולא יכול לבוא לעזרתה, השכנה שלה לא יכלה בשום אופן לשמור על החבורה. דבר הדואר שלה כבר מחכה זמן רב, והיא חייבת לקחת אותו לפני שיושב.

הילדים שלה תוססים וקפצנים, והיא מטופלת בתינוק.

עם כל זאת היא מגיעה אל הדואר, כדי לגשת לפקיד, אבל אז מתברר שתור עצום משתרך, ועליה לחכות בו בסבלנות.

הילדים - פוקעת סבלנותם, והיא, בשארית כוחותיה, מטפלת בתינוק.

נכון שאחר כל התיאור הזה כבר לא תכעסו עליה שהביאה ילדים אל הדואר, ונאלצה להפריע לאנשים ולפקיד שמאחורי הדלפק?

חייבים לפעמים לנסות להבין את השני. אחרת איך נוכל לשרוד התנהגויות כאלו? איך?