בזכות אמא: לא יכול להיות שדווקא ביום רביעי!

המחלקות המבודדות בבתי החולים, שלמרבה הצער כולנו שמענו עליהן בשנה החולפת, בימי הקורונה, אינן מקום נעים. חלק מהבאים בשעריהן נכנסו אליהן אך תמול שלשום כמעט בריאים לגמרי והפכו למורדמים ומונשמים. גם אלה שכבר הגיעו לשם כשמצבם אינו בכי טוב, ציפו וייחלו שגופם יתגבר על הנגיף הנורא, לבסוף- רבים מהם הוכרעו שם, למרבה הכאב.

וכך, באחד הימים, יהודי מבוגר שלקה בנגיף המתפשט וקיווה לעבור אותו בשלום, החל לחוש קשיי נשימה. כשאלו התגברו וכבר הגיעו עד כדי חנק, הזמין אמבולנס שמיהר לפנותו לבית החולים. שם חובר למכשיר סיטורציה, הבודק את רמת החמצן בדם, וכשהתברר שהנתונים מדאיגים, חיברו אותו למחולל חמצן שיסייע לו בנשימה. למרבה החרדה, מצבו הוסיף להידרדר. מכשיר הסיטורציה הוסיף לדווח על ירידה בנתונים, והוא אכן חש שהוא הולך ומתקשה לנשום.

הרופאים אסרו עליו להתאמץ כלל. לא לקום, לא לדבר, לא להתפלל, כלום, רק לשכב מחובר למכונה ולקוות שעם הזמן המצב ישתפר. כשזה לא קרה, הוא הועבר למחלקת טיפול נמרץ, ושם היטיב להבין עד כמה מצבו חמור. מימינו נפטר יהודי, משמאלו יהודי אחר מורדם ומונשם מזה שבועות, מולו יהודי נוסף שוכב מחוסר תזוזה. כשהועבר לשם הבין כי הוא זקוק לרחמי שמים מרובים כדי לצאת מהמחלקה הזו חי ונושם על שתי רגליו.

את אשר יגור ממנו בא. היה זה ביום שלישי בלילה, את השיחה הזו לא ישכח כל ימיו. שני רופאים רחמניים התקרבו למיטתו והושיטו לו טפסי הסכמה להרדמה והנשמה.

הוא הביט בטפסים הללו ובהרף עין הבין את המשמעות: קיים סיכוי לא מבוטל שחתימה על המסמכים הללו היא בעצם חתימת מסכת חייו. רבים מידי שהורדמו והונשמו לא שבו לבריאותם, ולמעשה לא שבו בכלל. אמת ויציב כי לפעמים אין ברירה ואין מנוס, אולם הוא החליט כי יעשה הכל כדי לבקש לדחות את רוע הגזירה.

בעיני רוחו עברו תסריטי אימה, לפיהם הוא כבר לא יוכל לקום ממיטתו. למעשה, אף להיפרד מבני משפחתו לא יוכל, שכן הוא מאושפז במחלקה מבודדת, ואפילו הדיבור בטלפון אסור עליו כי הדבר דורש מאמץ. יתכן שברגע בו יורדם ויונשם, ייפרד מהעולם לנצח.

הוא ביקש הסברים מהרופאים ואלו בסבלנות והבנה ראויים לשבח הסבירו לו את מצבו. הוא מתקשה לנשום בכוחות עצמה. מטרת ההנשמה היא לאפשר לו להמשיך לנשום, אולי בחלוף זמן גופו יתגבר על הנגיף והוא ישוב לאיתנו. הם הבינו את חששותיו, נענו לתחינתו והודיעוהו באופן סופי כי ניתן להמתין עוד כחצי יממה. אם מצבו לא ישתפר בשתים עשרה השעות הקרובות, אין מנוס מהרדמה והנשמה, תהיינה השלכותיה אשר תהיינה.

הם עזבו את מיטתו, והוא נותר שקוע במחשבות. 'שתי עשרה שעות חיים אחרונות', הרהר, 'זה כל מה שיש לי'. להתקשר למשפחתו אינו יכול, אין סביבו איש מוכר, רק מחלקה על מאושפזיה, מכשירים מצפצפים ורופאים עטויי לבן. המצב מסוכן עד כדי קריטי, מה עוד הוא יכול לעשות?

הוא הרהר במה שיקרה מחר בבוקר, כשיבואו הרופאים. אין כל יסוד סביר להניח שמצבו ישתפר באופן משמעותי, משמע כל הסיכויים מובילים לכך שמחר, יום רביעי בבוקר, הוא יורדם ויונשם.

ואז, זה היכה בו כברק, מחר הוא יום רביעי, יום רביעי!

עיניו התמלאו דמעות, והוא פנה בתחינה נרגשת, באלם קול ובלב הולם, לנשמת אמו ע"ה נוחה עדן. 'אמא, מחר זה יום רביעי. את יודעת מה זה יום רביעי עבורי, מה הייתי עושה ביום הזה, מה היה תוכנו של יום רביעי. אמא, תגשי בבקשה לכיסא הכבוד ותקרעי שערי שמים, לא יכול להיות שדווקא ביום רביעי אני אחתום על הרדמה והנשמה. לא ביום רביעי'.

כשגופו מתנועע קלות, ככל יכולתו, כשליבו נרגש והומה בסערת רגשות, נזכר מה היה יום רביעי. זה היה היום בו היה סועד את אמו ע"ה, שהיתה משותקת לאורך עשרות שנים. הילדים שנישאו ערכו תורנות, ובמסגרתה כל ילד קיבל יום- בו היתה לו הזכות לשהות לצד אמו הסובלת, ולשרת אותה בנאמנות ובמסירות. היום שלו היה יום רביעי.

בכל יום רביעי היה משכים קום, מתפלל ונוסע מביתו בבית שמש למודיעין עילית- מקום מגורי הוריו. את כל היום העביר עם אמו. תחילה הכין לה קפה, אחר כך הוציא אותה לטיול- מה שהצריך התארגנות לא פשוטה. אחר כך היה עורך עמה קניות, משוחח איתה בנעימות, מכין לה מזון- וגם מאכיל אותה. יום שלם העביר במחיצתה, מכבדה בכל ליבו.

זה היה 'יום רביעי' שלו, ולא יום רביעי אחד- אלא עשרים שנה! עשרים שנה היה נוסע מידי יום רביעי לאימו, ומשרת אותה במשך שתים עשרה שעות רצופות. עשרים שנה- בחורף, בקיץ, כשהיה לו כח וכשאזלו כוחותיו, במי שגרה ובימי סערה, בשבועות שמחים ובשבועות קשים- תמיד תמיד היה דבר אחד ברור: יום רביעי זה היום של אמא. ביום הזה הוא עוזב הכל, משאיר דאגות, טרדות, פרנסה ושאר משימות מאחור, ומכבד את אמא.

'אמא, זה היה יום רביעי. זה היה היום שלנו', לחש בהרהור מעומק מחלקת טיפול נמרץ. 'אמא, מחר יום רביעי. את מיטב ימי הרביעי בחיי נתתי עבורך, אמא, אל תתני שינשימו אותי ביום רביעי. זה היום שלנו', וכשעיניו זולגות דמעות, אזלו כוחותיו והוא נרדם.

בשש בבוקר התעורר למראה שני רופאים הגוהרים מעליו ובוחנים ביסודיות את המכשירים הצמודים אליו. הם היו מכוסים מכף רגל ועד ראש, מבע פניהם לא ניכר מבעד למסיכה ולשקף שעטו על פניהם, אולם די היה להביט בעיניהם כדי לראות מבט של פליאה והשתוממות. הם ניתקו ושבו וחיברו אותו למכשיר הסיטורציה, ועדיין לא נרגעו- עד שהביאו עוד שני מכשירים אחרים כדי לבדוק אם זה יתכן.

"לא יודע איך זה קרה", אמר אחד מהם לפתע, "אבל במהלך הלילה נתוני החמצן בדמך זינקו בשתים עשרה נקודות. כלומר, אתה נושם די בסדר בכוחות עצמך. לא מבין איך...". עוד כמה דקות של התייעצות, ואז החליטו הרופאים כי יישאר להשגחה קצרה, ולאחר מכן אם ההטבה תימשך- יועבר למחלקה הרגילה. אין לו עוד צורך בטיפול נמרץ. עוד כמה ימים חלפו, ועד יום רביעי הבא הוא כבר שוחרר לביתו. עדיין זקוק למחולל חמצן מידי פעם במשך היום, אבל מצבו יציב, הוא נושם היטב, ולאט לאט שב לאיתנו.

כל זה קרה ביום רביעי בבוקר. יום רביעי הוא היום שלו, היום אותו מסר לאמו, היום בו התמסר לכיבוד הורים. באור ליום רביעי הפיל תחינתו, וכנראה שאמו במקומה בגנזי מרומים פעלה את שפעלה כדי שבנה לא יהפוך למורדם ומונשם ביום רביעי, היום אותו הקריב למענה במסירות נאצלה.

סיפור מפעים זה, המוכר לנו ממקור נאמן ואף התפרסם בכמה כתבי עת, מאיר עיניים ומלמד: כיבוד הורים הוא לא בהכרח מצוה קלה. לפעמים הוא דורש מסירות גדולה, הקרבה של שעות רבות, טרחה מרובה. אבל במידה כפולה ומכופלת, כיבוד הורים הוא דרך נעלית לפתוח שערי שמים, כלי רב עוצמה לעורר רחמים, להשפיע ישועות.

אחים יקרים, לכולנו יש הורים. מי שזכו והוריהם בחיים, נכונו להם מאות הזדמנויות לכבדם ולהוקירם. כל שיחת טלפון משמחת, כל ביקור משובב לב, קניות עבורם, סידור טכני, הסעתם ממקום למקום, כל צורך שהוא. גם מי שהוריו כבר אינם בחיים, יכול לזכותם בזכויות נצח, בהנצחתם, בצדקה לעילוי נשמתם, בהקדשת מעשה טוב לזכרם.

הבה נכבד הורים מכל הלב, נשוש על כל הזדמנות, נמלא כל בבקשה בשמחה, נעשה הכל כדי להיטיב עמם ולגמול עימם חסד. נזכור, כי על כל זה התורה הקדושה הבטיחה לנו: "למען ייטב לך" - כיבוד הורים משפיע עלינו שפע טובה וברכה.

(א' סתיו מתוך המודיע)

מתוך הספר "24/7" של הרב צבי נקר