אתה מבין למה אני אומללה? עם מה אני צריכה להתמודד?

היא היתה מסכנה.

אישה שכל חייה סבל ומכאוב.

מה היא לא עברה, האישה הגדולה הזו? ילדות קשה, התעללות חברתית, עוני מחפיר, והדובדבן שבקצפת: בעל מתעלל.

אין מי שלא מכיר את סיפור חיה הקשה. היא דואגת ליידע את כולם, אבל כ-ו-ל-ם-! בכל פרט ממסכת חייה. אבל היא כל כך גדולה, שהיא לעולם לא מתלוננת. היא מקבלת הכל באהבה, אומרת ומספרת על ההודיה שלה לקב"ה על כל רגע ונשימה, היא מודעת לעצמה ומתמקדת איך היא יכולה לשפר ולשנות בעצמה. היא לוקחת אחריות לחייה.

וואו!

כולם אומרים את המילה הזו: וואו.

אבל לבעלה נמאס!

משום מה הוא תמיד יוצא הרע. זה שלא מעריך את עוצמות הנפש של רעייתו, זה שמתעלל בבת המלך העדינה והמדהימה הזו. הוא נתפס בעיני כל הרע בהתגלמותו.

הוא ניסה דווקא כמה שנים, לתת לה את מלוא ההערכה על התמודדותה בגבורה עם משברי החיים העצומים שלה, הוא אמר לה אינספור פעמים עד כמה הוא חושב שהיא גיבורה ואצילת נפש, אבל זה לא הספיק. הוא תמיד היה צריך להתעלות על עצמו, ומרגע לרגע להמציא את עצמו מחדש עם פירגונים גדולים יותר ויותר, כשבדרך הוא מרגיש שהוא מאבד שפיות.

הוא החליט לשים לזה סוף.

"היא לא באמת לוקחת אחריות", הוא זעק בקליניקה מדם לבו. "היא רק דורכת עלי וממשיכה את המעגל המטופש הזה בו. היא המסכנה שלוקחת על עצמה כביכול את כל הקשיים ואני הטיפש והאטום שלא עושה כלום ואפילו מתעלל בה רגשי" הוא היה ממש על סף בכי, אבל לא היה עם מי לדבר. אשתו ישבה שם אטומה, ולא הבינה אפילו על מה הוא מדבר.

"אתה רואה?", היא אמרה לי. "אתה מבין עם מה אני צריכה להתמודד? לא רק שהוא לא נותן לי גב, מתעלל בי, מתעלם ממני, הוא גם מאשים אותי שאני זו שלא לוקחת אחריות? אין גבול לעיוות. מה לא עברתי בשבילו? עודדתי אותו בזמנים הכי קשים שלו, בדיכאונות שלו ובזמנים שהוא לא היה מסוגל לקום מהמיטה. אני עמוד התווך של המשפחה. אם לא אני, כבר מזמן האיש הזה היה מאבד בכוח את החיים של שנינו".

בואו נעצור כאן את הדו שיח הזה, וננסה להבהיר משהו ממה שמרגיש הבעל.

קשה לחיות לצד אנשים מושלמים. כבר כתבתי על זה מאמר לאחרונה. אבל עוד יותר קשה לחיות לצד אנשים שמשחקים את משחק השלימות. הם משחקים את זה כל כך טוב, שאין לך כלים אפילו לנפץ את השלימות הזו. מה תגיד להם? שהם לא בסדר? שהבית לא מתפקד? שאתה בדיכאון כי אין לך עם מי לדבר על הקשיים שלך? הם הרי אומרים את זה כל הזמן!

האישה שבדוגמה לא מספרת שהכל טוב. להיפך, היא מודעת היטב לקשיים, היא מדברת עליהם ו"עובדת עליהם". אבל היא כן מציגה שלימות של האישיות שלה. אישיות אצילית ומלומדת בייסורים, שעל הדרך גם דואגת ללכלך ולהלעיז על בעלה (במקרים של גירושין, הצד ה"צדיק" דואג ללכלך ככל יכולתו את הצד ה"רשע" ולספר לכולם עד כמה הוא לא לקח אחריות וכמה החיים לצידו היו סבל מתמשך...).

אז איך אפשר לגרום לו, לצד הזה המיוסר והצדיק, זה שכולם רק מדברים בשבחו ועד כמה שהוא לא מוותר וסוחב על עצמו את החיים, איך נגרום לו לקחת אחריות באמת, ולהבין משהו על המושג של לקיחת אחריות, לספר לו שאם הוא רק מתהלך כאן בעולם ודואג לקבל מחמאות אינסופיות מסביבתו על גבורת נפשו, הוא רק מעמיק את הנזק וממאיס את עצמו על הנפשות הקרובות? איך נגרום לו להבין שבמהלך חייו הנוכחיים הוא לא מעוניין לצאת ממעגל ההרס כי הוא מכור לתווית הזו שהוא דאג למתג בה את עצמו כמי שלא נכנע לסבל? איך נגרום לו לא לפחד מהטוב, ולא רק לדבר על זה שהוא רוצה שהחיים יתנרמלו, אלא גם לעשות צעדים לנרמול ולא להירתע מסיטואציות בהם הוא כבר לא יקבל מחמאות על כך שהוא "גיבור נפש" וכל הכבוד לו?

הבעל בדוגמא ניסה לעשות זאת על ידי מלחמה. הוא רצה להוכיח את צדקתו על ידי הקטנה של אשתו, והוכחה כי כל חייה היא עושה הצגות ובעצם גוררת את משפחתה למעגל הרסני של מסכנות + מחמאות על המסכנות שלעולם לא יוכלו לצאת ממנו.

אבל כך הוא אולי יצליח להתחרות בה על אותו המקום. הוא לא באמת יצליח לשנות.

הוא יתחרה בה על אותו מקום, כי במלחמה שלו הוא מוכיח עד כמה הוא זה הסובל, והוא זה שנפל "קרבן" להתנהגות הרסנית של אשתו. הוא יצליח לסחוב אליו גם אנשים שיהיו בצד שלו ויצדיקו את תחושותיו. את אשתו הוא לא יצליח לגייס. אי אפשר לבוא לבנאדם ולהוכיח לו שכל חייו הוא חי בטעות ורק גרם סבל מתמשך לו ולסביבתו. אדם לא מסוגל לעמוד בפני המציאות הזו ובוודאות יכחיש ויעמיק את עמדותיו. במקרה שאכן יקרה הנס והוא יבין את גודל טעות חייו, במקרה שהוא לא ירצה לשים קץ לחייו מרוב בושה וצער, הוא ייכנס לדיכאון וייאוש מוחלט.

וחוץ מזה, הרי יש הרבה צדק בכל התחושות הללו שהצד הקורבן מרגיש, ובאמת הוא הקריב המון בחייו, כך שלעולם לא נכון לבוא ולהשפיל ולבזות אותו.

אז מה כן?

אולי אפשר פשוט להתמקד במטרה הבאה, במקום לנסות להתווכח על העבר ועל כל מהלך החיים.

בואו לא נהיה הפסיכולוגים האחד של השניה, ולא ננסה לתת תעודות יושר על מהלך חיים שלם.

פשוט נשב וננסה להבין מה המטרות שלנו ליום הבא, וכיצד ניתן להגשים אותן.

"מחר את רוצה להרגיש טוב עם עצמך? איך אני יכול לעזור לזה לקרות? מה מפריע לך עכשיו?".

היא לא תגיד לך? תתחמק ותמשיך את המצב הזה בו היא לא תאפשר לך להיות התומך והעוזר? דבר על עצמך. מה אתה, הצד המואשם מרגיש. אבל לא מה הרגשת כל החיים, אלא עכשיו על נושא ספציפי. על מחר בבוקר. מה היית רוצה או מצפה שיקרה.

אל תיקח אשמה או תרגיש צורך להילחם. פשוט תתמקד במה שקורה עכשיו ותנסה לשפר ולדבר על הציפייה שלך.

תצאו מהוויכוחים על מהלך חיים שלם. תהיו ממוקדים ב-כאן ועכשיו.

ואם אתם הצד הזה שמרגישים יותר מידי קרבן של החיים, עצרו לרגע ותחשבו לעצמכם האם מפחיד אתכם שהכל יהיה טוב?

אל תצחקו ותענו באוטומט שברור שאתם רוצים שיהיה טוב.

תעשו לי טובה, חישבו על כך ברצינות.

ותמיד אתם מוזמנים לבוא לקליניקה לעשות איזו שיחה טובה שתנסה לעזור לשניכם.

ואל תוסיפו את ההגעה לטיפול לרשימת ה'מסכנות' שלכם. הוסיפו את זה לרשימה החדשה שתפתחו, בה אתם מציינים נקודות של לקיחת אחריות אמיתית על חייכם. רשימה של דברים טובים...

בהצלחה!

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com