חוקרת השואה החרדית: "אני נחשפת לממצאים מצמררים ומרגשים כאחד"

כאשר מדברים על חקר השואה, עולה כמו מאליה דמותה של הגב' אסתר פרבשטיין, אשר נמנית על חוקרי השואה הבולטים וספריה הם פורצי דרך בחקר היהדות הדתית בשואה.

בשונה מחוקרים רבים באוניברסיטאות שונות, באה פרבשטיין ממשפחה חרדית – היא נינתו של האדמו"ר מגור, ואף עומדת לימינו של בעלה, ראש ישיבת חברון שליט"א.

אבל מי שמכיר את מחקריה קצת לעומק אינו מופתע מכך, שכן מסתבר שדווקא הרקע התורני ממנו היא מגיעה, הוא זה שמסייע לה להציג נופך ייחודי בכל הנוגע לחקר השואה, ולחשוף את הדברים מנקודת מבט דתית, יהודית.

תגלית בספרי הרבנים

בשיחה עם פרבשטיין היא מציינת שמעולם היא לא התכוונה לעסוק בחקר השואה, וגם לא לכתוב על כך. "אני לא צאצאית לניצולי שואה", היא מקדימה, "שני הוריי זכו לעלות לארץ שנים אחדות לפני שהדבר הנורא הזה התרחש, כך שלא גדלתי במשפחה של ניצולים. עם זאת,  בדור שלי, בשנות ה-50, גדלנו כולנו על יד הניצולים. הם היו לידינו בכל מקום, ובביתנו אף התגוררה בת דודה ששרדה וחיה עמנו כאחות גדולה עד לנישואיה.

"במהלך שנותיי בסמינר התרחש משפט אייכמן שטלטל את כולנו – יחד עם חברותיי הלכנו לראות אותו מקרוב. אי אפשר להתכחש לכך שהשואה הייתה חלק מאתנו, היא חלפה לידינו כל הזמן, ולראות יהודי עם מספר על היד, היה דבר נפוץ. "ואף על פי כן", היא מדגישה שוב, "לא חשבתי שאי פעם אעסוק בנושא".

אז איך בכל זאת זה קרה?

פרבשטיין זוקפת את הצעד הראשון למוריה המסורים – הגב' קליינר ומר פרידנר, שזיהו את האהבה שלה להיסטוריה, והטילו עליה כבר בגיל צעיר משימות כמו מסירת שיעורים בכיתה בנושאים אלו.

בהמשך דרכה הפכה הגב' פרבשטיין למורה להיסטוריה. "ברגע שהתחלתי לגעת בקצה-קצהו של נושא השואה, התחלתי להבין עד כמה נכונה לי עבודה מקיפה בנושא, שכן התברר לי שהמחקר הכללי הזניח במשך כל השנים הרבה מאוד מקורות מהיהדות הדתית בשואה, כל זאת בזמן שקיים חומר אינסופי על הנושאים האלו. זה היה נראה לי כמו עולם חדש ומסקרן, שלא ידעתי להיכן יוביל אותי".

לדבריה, כבר בתחילת הדרך היא איתרה יומן ייחודי מאוד של הרב אהרונסון, בו הוא תיעד את שנות המלחמה וגם כתב זיכרונות בשנים שלאחר מכן. "נדהמתי מכל מילה שנכתבה ביומן, אך כששאלתי בארכיון יד ושם איך לא נגעו ביומן הזה, הם השיבו לי שאיש לא מצא בו עניין מיוחד. אלא  שבמשך השנים נוכחתי לראות כי לא רק חוסר עניין הביא להזנחת הנושא, אלא גם פער בהבנת הטקסטים: הדברים נכתבו בשפה קשה להבנה הכוללת ציטוטים ומקורות רבים. באותם ימים התחלתי להבין שייתכן שהקב"ה זימן אצלי את היכולת לקרוא גם טקסטים תורניים וגם היסטוריים, כדי לעשות משהו עם הצירוף הזה. אני חייבת לציין גם את עזרתו הרבה של בעלי שליט"א, שעל אף ימיו העמוסים כראש ישיבת חברון, פינה זמן עבורי ופקח את עיניי בהבנת סוגיות מתקופת השואה, שיש להן פן הלכתי, כדי שאוכל להבהיר לחוקר ולקורא את משמעותן ולהטמיען בתוך הלימוד ההיסטורי באופן הנכון. 

"דוגמה לכך הוא יומנו של הרב חיים שטיין, תלמיד ישיבת טלז בליטא ומראשי ישיבת טלז בקליבלנד, מכאן גם קיבל היומן את שמו – 'מטלז עד טלז'."הוא היה בין קבוצת בחורים מטלז שברחו לסיביר, ותיאר בעברית רבנית עשירה את קורותיהם בזמן אמת. מפעים לקרוא מה שיש לבחור ישיבה לכתוב על המצב –  הוא לא תיאר רק את זיכרונותיו, אלא המחיש בכל יום איך ארגז הכלים המוסרי שהוא רכש בישיבת טלז, ליווה אותו גם בסיביר ועזר לו".

משפחתיות, אהבה ואמונה

היכן את מאתרת את המקורות המהווים בסיס למחקר ההיסטורי?

"חלק גדול מהמידע מגיע מארכיונים ברחבי העולם, כך למשל יומנו של הרב קלנברג מצרפת אותר בארכיון יוו"א בארה"ב; יומנה של רבקה ליפשיץ – בקליפורניה, ועוד, אבל יש מסמכים רבים שאני מקבלת מבתים של משפחות. יש מהן היודעות את חשיבות המסמך, ומבקשות לחקור את הנושא ולפרסם אותו, ויש שבקושי יודעות אלו אוצרות היסטוריים הן מחזיקות בידיהן".

ויש גם דבר נוסף שאותו מגדירה פרבשטיין כאחת המתנות הגדולות שהקב"ה זימן לה. "במשך השנים שאלתי את עצמי לא פעם איך ייתכן שרבנים גדולים שניצלו מהשואה לא תיעדו את מה שעבר עליהם בספרי זיכרונות או במכתבים. נכון שרבנים הקדישו את חייהם לכתיבת חידושי תורה, ובכל זאת היה לי תמוה איך לא נתנו ביטוי בכתביהם לחוויה כה עמוקה כמו השואה.

"לפני כעשר שנים קרה לי משהו שהיווה פריצת דרך – גיליתי שרבנים רבים שניצלו מהשואה כתבו את הזיכרונות שלהם במבוא לספרי הקודש שהם הוציאו, כך שניתן לקרוא את קורותיהם באותם מקורות. התרגשתי כשגיליתי שני מקורות כאלו, ואחר כך עוד ארבעה נוספים, ועוד עשרה... כיום כבר יש בידיי כמעט 200 עדויות אישיות - אוטוביוגרפיות של תלמידי חכמים ניצולי שואה, שכולן מופיעות בתוך הקדמות לספרים – זה אוצר בלום שהציבור בכללותו לא יודע עליו, אבל החוקרים כבר יודעים וברוך ה' יש לו ביקוש - כולם הוטמעו במאגר המאפשר גם נגישות גבוהה לכל אחד ומעורר עניין רב".

לא התייחסת עד כה לנושא הנשים בשואה. האם יש לך תיעוד גם עליהן?

"איך אפשר שלא? הנושא של הנשים נחקר גם בציבור הכללי, אך כמובן שבמחקריי התעניינתי בעיקר במה שעבר עליהן כנשים דתיות. הסיפור שנוגע לנשים וריגש אותי במיוחד הוא על גטו טלז, שהיה גטו של נשים והתקיים חדשים אחדים. התברר שהיו שם דמויות מעוררות השראה. כדאי לזכור שהנשים ידעו שהן פטורות ממצוות, אך למרות זאת ציינו בנחישות רבה את החגים והשבתות. במקרים רבים הן נאלצו להכריע בעצמן בסוגיות של קיום מצוות. לדוגמה, כאשר היה עליהן לבחור בין שתי עבודות בשבת, האם לקבל את העבודה הקלה יותר, אך האסורה מדאורייתא, או את הקשה שאסורה מדרבנן. יש לא מעט עדויות של נשים ממחנות ההשמדה שהותירו בי רושם עצום.

"נושא מאד מרכזי מבחינתי הוא גם הנושא המשפחתי, החובק כמעט כל תיעוד בנושא השואה. אני חושבת שכולנו יכולים ללמוד ממנו מסר כל כך משמעותי, כי אחד הדברים שהיווה עוגן במחנות הריכוז ואפשר לאנשים לשרוד היה המשפחה שלהם – בין אם זה היה קרוב משפחה שהיה על ידם, בין אם היו אלו המילים האחרונות של אמא, בין אם זיכרונות מן הבית, כולל מאכלים, ריחות, פתגמים, ובין אם התקווה להיפגש עם המשפחה בבית".

על אחת העדויות ששמעה בנושא היא מספרת: "יהודי בשם אביגדור נוימן סיפר לי שהיה במחנה אושוויץ, כאשר גילה באחד הימים שמעבר לגדר, במחנה הנערות, נמצאת אחותו. מידי פעם הם היו מעבירים מסרים זה לזה, ואז באחד הימים הוא צעק לאחות מעבר לגדר שיש לו היום בר מצווה. הוא סיפר לי בהתרגשות שהוא זוכר שאחותו זרקה אליו כמתנת בר מצווה פרוסת לחם, והוסיף כי אחותו טוענת שדווקא הוא זה שהעביר לה פרוסה. היה כל כך מרגש לשמוע  את הסיפור הזה הממחיש את האהבה הגדולה בין האח לאחות.

"במקרה אחר נחשפתי לעדות של שרה ביינהורן, שהייתה באושוויץ עם אחיותיה. היא  תיארה את אחד הרגעים שנחקק עמוק בזיכרונה: אם ובת שישבו יחד על יד שתי צלחות, וכל אחת מהן ניסתה להעביר לשנייה עוד קצת אוכל, בזמן שהשנייה לא שמה לב וביטאה את תחושתה במילים משמעותיות: 'שני צדדים חלשים ושניהם מנצחים'.

"יש לי גם יומן של הרב משה יואל ליבל, שהיה  מוהל בצרפת בתקופת השואה.  הוא  מספר על אישה שבאה אליו והתחננה שימול את בנה, למרות שידעה עד כמה מסוכן יהיה עבורו לחיות כיהודי מהול. היא הגיעה לבדה, כי בעלה כבר לא היה. המוהל מתאר כמה שהיא הייתה נחושה, ואת הדמעות שזלגו על לחייו כשמל את הילד. דרך אגב, אותה אמא היא אימה של המיילדת המוכרת במבי – רחל שלקולבסקי, מבית החולים שערי צדק, לא מפתיע לראות איך שהערכים מתגלגלים מדור לדור..."

להמשיך לחקור ולחדש

פרבשטיין מציינת כי לאורך השנים היא חשה עד כמה נושא השואה אינו רק היסטורי, אלא חינוכי,  ועד כמה יש בו חומרים מעשירים המבטאים תעצומות נפש, אמונה עזה, אהבה לעם ישראל ודבקות במורשת. כיום, כשהיא משמשת בין היתר כיועצת האקדמית של מוזיאון גנזך קידוש השם, היא מדגישה: "מי שהיה הראשון שנכנס לחקר השואה מהצד הדתי שלו הוא ר' משה פראגר, שהקים את גנזך קידוש השם. גם בימים בהם לא הרבו לדבר על הגבורה הדתית בשואה, הוא כתב, אסף ושימר עדויות של ניצולים. מאז ממשיך גנזך קידוש השם לאסוף חומרים אלו ולהביאם למערכת החינוך. לגנזך תפקיד חשוב בהשלמת הנישה שאינה קיימת בארכיונים אחרים – להעניק הוכחות היסטוריות לתופעות של גבורה יהודית בשואה".

ומה קורה כיום, האם אחרי כל כך הרבה שנים של מחקר, ובמצב בו רוב ניצולי השואה כבר אינם אתנו – עדיין יש מה לחדש?

"האמת היא שגם אני חושבת לעתים קרובות שאין עוד מה לחדש, אבל כל הזמן צצים עוד ועוד חידושים מרגשים שלא הכרנו קודם. בנוסף, העולם עבר בשנים האחרונות תהליך של דיגיטציה. כל הארכיונים הגדולים באמריקה, בפולין, וכמובן גם בארץ ובגרמניה עברו תהליך דיגיטלי והחומרים בהם חשופים לכל. זה אומר שאם מישהו רוצה למשל לדעת את תאריך הפטירה של הסבא שנרצח בשואה, הוא יכול למצוא אותו כיום בלחיצת כפתור ואף להדפיס את התעודה במחשב האישי שלו. זהו דבר שלא הוכר כלל עד לפני חמש שנים. האפשרות הזו פותחת בפנינו הרבה מאוד שערים ומייצרת מחקרים חדשים ומרתקים, בעיקר על יהדות ברית המועצות שפחות ידוע עליה, אך לא רק. האפשרויות נפתחות, וזה בהחלט מרגש ומעודד להמשיך ולחקור".