הכבאים השיבו: ’10 דקות לכאן או לכאן; העיקר שהגענו...’

סח הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: סיפר לי גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, סיפור עם מוסר השכל בצידו, שסופר לו על ידי רב אמריקאי.

בקהילה שלי, סיפר הרב האמריקאי, היה יהודי שהגיע לכל 3 התפילות בימי החול, אבל כגודל הקפדתו להגיע לתפילות, כך היתה 'הקפדתו' לאחֵר לכל תפילה. כמו בתיזמון קבוע היה היהודי ההוא מגיע באיחור של 10 דקות. אם התפילה החלה, למשל, ב-7 בבוקר, הוא הגיע תמיד, אבל ממש תמיד, ב-7.10.

כמה וכמה פעמים ניסיתי לגשת אליו ולשכנע אותו שיגיע בזמן, ואמרתי לו שאם הוא כבר מגיע לתפילה, מה איכפת לו להגיע בזמן; אבל היהודי השיב לי תמיד באותו סגנון: אם אני כבר מגיע לתפילה, מה זה כבר משנה מתי אני מגיע; העיקר שאני מגיע... 10 דקות לכאן או לכאן, למה זה כל כך משנה...

וכך במשך תקופה ארוכה מאוד, הרב מנסה לשכנע, והיהודי משיב בסגנון הנ"ל, וממשיך כמנהגו לאחר.

עד שבבוקר אחד הופתעתי, מספר הרב, לראות אותו מגיע לתפילה בזמן. כיון שמעולם לא קרה כדבר הזה, משך הדבר את תשומת לבי. ניגשתי אליו והתענייתי מה יום מיומיים...

האיש, שהיה נרגש מאוד, השיב: 'הקב"ה הוכיח לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלא כדאי לאחר לתפילה'!

ביקשתי ממנו שיספר לי מה אירע, והיהודי, שהוא גם עשיר גדול, סיפר שהמפעל היוקרתי העומד בבעלותו, ומניב רווחי עתק, עלה אתמול באש, ואי אפשר לתאר את עוצמת הנזקים שנגרמו לו עקב כך.

במשך דקות ארוכות תיאר היהודי את השריפה שפשטה במפעל, ואת ההלם שאחז בו בעקבות האסון.

עם כל ההשתתפות האמיתית שלי בצערך, אינני מבין מה הקשר בין השריפה הנוראה, ובין ההוכחה שקבלת עקב כך שלא לאחר לתפילה, אמר הרב לבעל המפעל.

ההוכחה שקיבלתי, השיב האיש, התרחשה בדקות שלאחר פרוץ השריפה, בעת שהתקשרתי בבהילות אל מכבי האש, וביקשתי שיגיעו במהירות למקום, כדי למזער ככל האפשר את מידת הנזקים.

המוקדן בתחנה הבטיח שמכבי האש יצאו כבר לדרך, ובעוד דקה הם יהיו אצלי. אבל הנה עוברת לה דקה, שתיים, ושלוש, והמפעל ממשיך לעלות באש, חדר אחרי חדר, מחלקה אחרי מחלקה, ורכבי הכיבוי עדיין אינם נראים באופק.

הלב שלי כמעט והפסיק לפעום מרוב צער, סיפר בעל המפעל לרב, במיוחד כאשר ידעתי את חשיבותה של כל שנייה.

רק כעבור 10 דקות תמימות נִראו מכבי האש באופק, וכשהגיעו היה כבר מאוחר מדי, והמפעל היה שרוף כמעט כולו.

הייתי במצב היסטרי, וניגשתי אל הכבאים וזעקתי 'מדוע איחרתם כל כך; הרי אם הייתם באים מוקדם יותר, המפעל היה ניצל?!'

השיבו לי הכבאים ואמרו, 'הרי בסופו של דבר הגענו... 10 דקות לכאן או לכאן, העיקר שלבסוף הגענו'!...

למשמע התשובה רתח דמי בקרבי, אבל בדיוק אז נדלקה במוחי נורה אדומה; נזכרתי שזו היתה גם התשובה שלי במהלך השנים שבהן הרב ניסה לחזק אותי להגיע לתפילה בזמן.

לפתע ראיתי ונתון אל-ליבי מה גדולה היא חשיבותן של 10 דקות. לפתע נוכחתי לדעת איזה עולמות אפשר לבנות בהן, ולחלופין מה ניתן להרוס ב-10 דקות.

וקיבלתי על עצמי להגיע בזמן לתפילה...

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.