פרשת ויחי: גם אם מנשה קיים, צריך לפעול פעולות עם אפרים

לפני הקידוש בליל שבת, נהוג בבתי ישראל שאבי המשפחה מניח את ידיו על ראש ילדיו ומברך אותם בברכת כהנים המפורסמת, ולפניה הוא מקדים ברכה נוספת: "יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה".

אפרים ומנשה אלו שני בניו של יוסף אשר נולדו לו במצרים. המקור לנוסח ברכה זו הוא יעקב אבינו באמרו ליוסף: "וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" (בראשית מ"ח, כ') – כל יהודי ויהודי, בכל הדורות, כשירצה לברך את ילדיו הוא יברך בך, ביוסף - "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (בראשית מ"ח, כ'. עיין רש"י ותרגום יונתן בן עוזיאל).

האופן בו ברך יעקב את בני יוסף הוא מפורסם בחריגותו. נראה מה אירע ברגעי הברכה וננסה לגלות את עומק משמעותה.

יוסף מציג את שני בניו בפני יעקב אביו, כדי שיברכם. יוסף מעמיד את מנשה לימינו של יעקב ואת אפרים הצעיר יותר לשמאלו. יוסף מצפה שיעקב ישים את יד ימינו על ראש מנשה הבכור ואת יד שמאלו על ראש אפרים הצעיר, שהרי יד ימין חשובה יותר וראוי שהיא תונח על ראש מנשה הבכור. אגב, יוסף למד על בשרו את ההשלכות העלולות להיגרם במקרה של העדפה של אחד הילדים על פני השני, ולכן ההיגיון מורה ליוסף שיד ימין של יעקב תהיה מונחת על ראש מנשה הבכור.

והנה, יעקב עושה פעולה חריגה. יעקב משאיר את מנשה לימינו ואת אפרים לשמאלו, אולם הוא משכל את ידיו. את יד ימין הוא מניח על ראש אפרים ואת יד שמאל על ראש מנשה, וכך - כשידיו משוכלות, הוא מעניק להם את הברכה: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי, אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מ"ח, ט"ז).

יוסף לא הרגיש בנוח עם מה שאביו עשה ומיד עם סיום הברכה הוא ניסה לשנות את תנוחות ידי אביו: "וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו, לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ". יעקב לא משנה את עמדתו ואומר ליוסף: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ", והוא ממשיך לברך: "וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" – כל יהודי ויהודי, בכל הדורות, כשירצה לברך את ילדיו הוא יברך בך – "יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", והתורה מדגישה שוב - "וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה".

מה עומק משמעות ה"ויכוח" בין יוסף לאביו, וכיצד זה אקטואלי לחיינו?

"אפרים ומנשה" מבטאים שני צדדים שקיימים בו זמנית באדם, וכדי להבין זאת נתבונן במשמעות השמות "אפרים ומנשה".

מנשה הוא הבכור והתורה כותבת מדוע הוא נקרא כך: "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מ"א, נ"א). המילה "נשני" משמעותה ניתוק ושכחה (עיין מלבי"ם תהלים פ"ח, י"ג. גיד ה"נשה" נקרא כך משום שהגיד ברגל נשה והתנתק ממקומו (רש"י בראשית ל"ב, ל"ג). גם שכחה משמעותה ניתוק של מידע מהזיכרון. בשם זה, יוסף מביא לידי ביטוי את הצער שהוא חווה בכל השנים האחרונות, בהן משפחתו התנתקה ובמובן מסוים אף שכחה ממנו. כשנולד ליוסף הבן השני, יוסף מבטא את הצד השני של המטבע: "וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". "אפרים" מלשון פריון, פרי, ריבוי. יוסף מודה להשם שבתוך כל הצער ובתוך כל תהום הנשייה שהוא שקוע בה, הוא זכה להגיע לאן שהגיע, במישור האישי/רוחני ובמישור הכללי/גשמי.

חיי האדם מורכבים מרגעים קשים של שכחה וניתוק, ומרגעים טובים של חיבור, פריון וריבוי. יש זמנים בחיים, זמני "מנשה", בהם אדם שוכח לחלוטין את משמעות חייו ואת האמת שאמורה לנווט אותו. אדם מרגיש מנותק מכל מקור אנרגיה ואפילו מהפנימיות של עצמו. אדם לפעמים מרגיש שבורא עולם שכח והתייאש ממנו.

הרגשות של שכחה וניתוק יכולות ללוות את האדם רגעים ספורים, שעות ספורות, ימים בודדים, אולם גם חודשים ושנים ואולי אף חיים שלמים.

מצוות רבות מטרתן להכניס אותנו אל תוך "עולם הזיכרון", זכירת מעשה בראשית, מעמד הר סיני, יציאת מצרים ועוד (עיין שמות י"ג, ט' ובמפרשים שם). מצב "מנשה" הוא ההיפך המוחלט של חיים של זיכרון ואדם עלול להיכנס אל תוך עולם השכחה הזה.

אפרים מבטא את ההיפך. "אפרים" משמעותו חיים של חיבור לאמת ולמקור החיים, חיים של פריון, המשכיות, נצחיות ומשמעות.

בכל אדם יש בו זמנית גם "מנשה" וגם "אפרים", ורוב בני האדם נוטים לתת דגש יתר על חלק ה"מנשה" שבהם מאשר על חלק "אפרים" שבהם. משל למה הדבר דומה? ניקח דף לבן ריק ונצייר עליו נקודה שחורה קטנה. נראה את הדף למישהו ונשאל אותו - מה אתה רואה? סביר להניח שהוא יגיד שהוא רואה נקודה שחורה. למה הוא לא אומר שהוא רואה דף לבן? משום שהנקודה השחורה תופסת יותר את העין. מצבי "השכחה" בחיים, הצער, הייאוש, העצבות, תופסים יותר את העין מאשר מצבי "הזיכרון". אדם נוטה להתמקד באין יותר מאשר ביש. זה נכון בהסתכלות של האדם כלפי זולתו וגרוע לא פחות – גם בהסתכלות של האדם כלפי עצמו.

העובדה שיוסף מעמיד את מנשה לימין יעקב, משקפת לנו את ההסתכלות והנטייה הטבעית שלנו להתמקד בצד השלילי שבתוכנו, אולם יעקב מחנך את יוסף לשנות את המבט ולשם כך הוא משכל את ידיו. "שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר!" כלומר, בגלל שבדרך כלל "מנשה" "משתלט" על הבכורה, והוא תמיד קופץ לנו ראשון למחשבה, יעקב מחנך את יוסף להתבונן לעומק ולהניח את היד על ראש אפרים! יעקב מחנך את יוסף לא לפעול באופן אוטומטי בהתאם למה שקופץ ראשון, וגם אם "מנשה" מונח בצד ימין והוא אכן נוכח יותר, עדיין יש לפעול פעולות מעשיות עם אפרים. יש להתמקד בחלק החיובי שקיים בתוך כל אחד מאתנו, להושיט לו את יד ימין החזקה ולהתחיל לטפח אותו.

הדברים כל כך נכונים לכל אחד מאתנו קודם כל אדם ביחס לעצמו, ביחס לילדיו, לתלמידיו וביחס לכל אדם שרק משווע שמישהו ימצא בתוכו את נקודת האפרים.

הבה נצעד בדרכו של יעקב ונברך את ילדינו: "ישימך אלוקים כאפרים" ואחר כך "וכמנשה".