איזו תכונה זיכתה את יהודה למלכות נצחית?

הביטוי השגור 'דוד מלך ישראל' הוא לאמיתו של דבר שלב שני בהתפתחות המלכות בעמנו. היסוד הראשוני הוא 'יהודה מלך ישראל' וכאמור בפרשת השבוע 'לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו' על כך אומר הרמב"ן כי נצטווינו כאן שהמלכות לא תסור משבט יהודה, לדעתו קיים איסור למנות מלך משבט אחר ובמיוחד אם זה נעשה כדבר קבוע ולא זמני. לדעת הרמב"ן, החשמונאים שהיו 'חסידי עליון' נענשו על כך שלקחו את המלוכה בהיותם משבט לוי, ובפרט בהמשיכם אותה לדורות הבאים.

לדעת פרשנים אחרים שלא קיים איסור בדבר, זו לפחות הבטחה ליהודה שהמלכות לא תסור ממנו.

רק בשלב מאוחר יותר נבחר דוד וזרעו להיות המייצג של זכות זו בתוך שבט יהודה - והמלכים הם אכן מזרע דוד וגם מלך המשיח יהיה מזרעו ומשפחתו.

מעניין להתבונן בסיבה שזיכתה את יהודה במעמד המיוחד הזה. אילו היה ראובן הבכור זוכה בכתר המלוכה - כפי שאכן היה מתוכנן מלכתחילה, היה זה טבעי לא רק מפני שהבכור הוא הממשיך הטבעי ובעל זכויות יתר, אלא גם מפני שהוא בדרך כלל מחונן בתכונת האחריות באופן בולט - וזו כמובן תכונת יסוד של מנהיג ומלך. אולם לאחר שראובן הפסיד את המלכות בעקבות מעשה שהוגדר כפזיזות - 'פחז כמים אל תותר' היה ניתן לבחור שבטים אחרים או להשאיר את הענין פתוח ובכל דור לבחור את המלך מהשבט המתאים. ובכן מדוע זכה יהודה?

על הפסוק בפרשתנו בברכת יהודה בו נאמר: 'יהודה עתה יודוך אחיך', מבאר התרגום: 'יהודה את אודיתא ולא בהיתתא' תרגום עברי: אתה הודית על האמת ולא התביישת! וכפי שאומרים חז"ל שיהודה זכה למלכות בעקבות הודאתו במעשה תמר, כאשר היא עמדה לדין והוא הודה כי ממנו היא מעוברת - הודאה שהיתה מביישת בהחלט ודרשה כוחות נפש רבים, הודאה זו היא המכתירה את יהודה למלך ישראל לדורות.

לא מי שלא טועה הוא דוקא הראוי להיות מלך - אלא מי שמסוגל להודות בטעות!

את הקו הזה והדרך הזו ממשיך דוד, אף על פי שחטא פעמיים לא נסתלק ממלכותו כמו שאול, מפני שהודה בטעותו.

 יהודה – הודאה

בשורש השם יהודה כבר נמצאת ההודאה, כשאמו קראה לו יהודה מלשון 'הפעם אודה את השם' היא הטביעה בו את ההודאה.

לכאורה נראה כי אלו שני ענייני הודאה שונים – לאה מתייחסת ל'תודה' (להודות על) ואנו מדברים על הודאה באשמה (להודות ב...). אולם כבר אמרו גדולי המחשבה כי שני העניינים משורש אחד. מדוע באמת התודה וההודאה הם מילים קרובות? משום שכל נתינת תודה יש בה הודאה בחיוב של הכרת הטוב. הנטיה של האדם לכפור בטובה כדי לא להיות 'אסיר תודה' המחוייבות של הכרת הטוב היא עול, המכיר בכך שחברו היטיב אתו הוא אסיר של חוב, ולכן ההכרה בכך שאני חייב תודה, כמוה כהודאת בעל דין בחוב, כמוה כהודאה באשמה.

מידת האמת היא המביאה אדם להכיר בטובה שקיבל גם אם לא נעים לו, והיא המביאה אותו גם להודות באשמה ולא להתכחש... מאד לא נעים, אבל יותר גרוע לשקר.

בסולם המידות הטובות מדורגת מידת האמת בפסגת המעלה, וכפי שכותב החזון איש: 'תכונת האמת אצל חכם היא תכונת נפשו ושורש מציאותה'. אדם אמיתי גם עתיד להכיר בחסרונותיו ובהמשך הזמן לתקן אותם. זו גם המערכת החיסונית כנגד 'נגיעות' ושיקולים אינטרסנטיים, מפני שאהבת האמת ושנאת השקר גובות על כל אינטרס אחר – טוען החזון איש - איש האמת.

כשמדובר על מנהיג, מלך, החשיבות של מידת האמת כפולה ומכופלת, המנהיג שהינו איש אמת לא יושפע מחנפנים ומלחכי פינכה אלא יבקש את האמת לאמיתה, ועל פיה יכלכל את התנהגותו.

כשמדובר במלך שכללי הכבוד המחוייבים כלפיו מצמצמים את היכולת להשמיע בפניו ביקורת הוא זקוק למנה גדושה של אמת כדי לחפש אותה... מלבד כל זאת, כיון שמלך ישראל מייצג את מלכות שמים בעולם הזה - עליו לדבוק במיוחד במידת האמת שהיא חותמו של הקדוש ברוך הוא.

משום כך מול מגוון המעלות של השבטים עומדת ביתרון מובהק מעלתו של יהודה, מי שנבחן במבחן האמת – הוא הראוי למלכות!

ולא רק המלך, מנהיגי ישראל גדולי התורה נבחנים אף הם במבחן הזה, יחד הולכות הענוה והאמת ומכתירות בראש הציבור את מנהיגיו האמיתיים... כשרק אחרי כן עומד הקריטריון של גדלות בתורה – וכל מי שאינו עומד בתנאי הסף הזה אינו ראוי כלל להחשב מנהיג לציבור... (כמה עלובה, מנהיגות שכל מציאותה מבוססת על מערכת של שקר...).

וזה לא קל להיות אמיתי, פתגם קדמון אומר: 'האמת כבדה על כן נושאיה מעטים', וגם מי שסבור שהוא אוהב את האמת לפעמים נוטש אותה באמצע הדרך כשמשאה מכביד עליו יתר על המידה, במיוחד כשצריך להתמודד בעלמא דשיקרא – בעולם מלא חנופה ואינטרסים. מי שמצליח לעבור את הגשר ומשא האמת עליו, בלא לנטוש אותה בדרך – הוא אכן הראוי לכתר.