הרבנית ימימה מזרחי על תחרות מלכת היופי: "התחרות האיומה הזו"

פרשת ויחי סוגרת את ספר בראשית עם סיפורי האבות שלנו. התפיסה המדהימה של התורה היא שכשחיי ההורים מסתיימים, אחרי 120, הם נאספים לתוכנו. האישיות שלנו גדלה – מכוחם. הם נספגים בנו.

כל כך יפה כותב על כך ה'איגרא דכלה', רבי צבי אלימלך מדינוב. כשיעקב מבקש מבנו יוסף להעלות את עצמותיו ארצה, הוא אומר: "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת". רש"י מפרש שחסד של אמת הוא חסד שעושים החיים עם המתים.^[1] ורבי צבי אלימלך מבאר: חסד שעושים החיים ביחד עם המתים. כל מעשה טוב שתעשו החל מרגע זה, המתים מלמעלה – אם הם ספוגים בנו - עושים אותו אתכם.

לכן הדלקת הנרות של השבת הזאת, שבת פרשת ויחי, היא ענקית. לפי החסידות, כל הדמויות של החומש נספגות בנו. ספר בראשית נספג בנו. נספגים בנו כוחה של שרה, כוחה של רבקה, כוחה של רחל, כוחה של לאה. הספר הזה הולך איתנו. זה לא שהוא מת והסתיים; אנחנו סוגרים אותו, אבל הכוחות של אימותינו ואבותינו ממשיכים איתנו הלאה. מכאן אנחנו חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק.

אני רוצה לדבר על מורשת יעקב. מה הוא בעצם מוריש לנו בהסתלקותו? אני חושבת שבפרשה הוא מוריש לעולם ולחיים, להורות ולמשפחתיות, את השיעור החשוב ביותר: אני לא מברך את 12 ילדיי בברכה זהה. אני מודע לכך שלכל אחד יש את היופי שלו, החן שלו, התכונות שלו שצריכות תיקון, העצמה, מִזְעוּר. כל אחד הוא משהו אחר.

השבוע צמנו והתאבלנו על ירושלים, על היופי שֶׁהוּשַׂם במצור. על יופי מוצר, על יופי שהפך למוצר. כשמטילים מצור על ירושלים, בעצם מְצֵרִים את היופי.

ננסה להבין. כתוב: "עשרה קבים יופי ירדו לעולם. תשעה נטלה ירושלים, ואחד - כל העולם כולו".^[2] אנחנו רגילות לשים לב לחלק של תשעה נטלה ירושלים. החלק העצוב שאנחנו שוכחות הוא: אחד – כל העולם כולו. כל העולם ימדוד יופי לפי קו מדידה אחד.

השבוע התקיימה בישראל התחרות האיומה הזאת שבוחרים בה מלכת יופי. מלכת יופי צריכה להיראות כך: גובה כזה. משקל כזה. חיוך כזה. וזה לא קורה רק בתחרויות, זה קורה גם בשוק השידוכים המקומי שלנו. יש קו מדידה אחד, אמת מידה אחת ליופי.

ירושלים, שצמנו עבורה השבוע, היא לא מלכת היופי; היא "מִכְלַל יֹפִי".^[3] מכלל יופי הוא בדיוק ההיפך ממלכת יופי. מכלל יופי הוא מקום שיש בו את כל סוגי היופי והאופי שבעולם. בירושלים יש הרים, ויש גם גיא בן הינום. יש בה אנשים כאלה ואנשים כאלה. יופי אמיתי הוא מכלל, כלל של אנשים וצורות. הוא לא אַמַּת מידה אחת. כמה נערות אני מכירה, וכמה נערים, שנמצאים במצור של אנורקסיה מפני שהם צריכים להתאים לקו אחד של הצטיינות, לקו אחד של משקל ושל מראה. כך, אנחנו שמים את היופי הענק של הגיוון - במצור.

יעקב רואה את הילדים שלו והוא אומר: לא כולם יוכלו להיות מלכים. לא כל אחד מתאים להיות בכור. אבל לכל אחד יש תכונה מהממת שאני מעצים. "נַפְתָּלִי - אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר".^[4] אתן יודעות איזה כוח זה? השם 'נפתלי' מורכב משתי מילים: נופת-לי. "נַפְתָּלִי נֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר", הוא יכול לשפר את המצב באמצעות דיבורי הנופת שיש לו. ויעקב עוצר להעריך את זה.

כמה תכונות מדהימות מתעקש יעקב למצוא בכל שבט. בעצם ההתייחסות שלו ליופי הייחודי של כל אחד, הוא משאיר לנו צוואה: תפסיקו לריב. מריבה רוצה להשוות את כולם. מריבה אומרת: למה הוא לא כמוני, למה הוא חושב אחרת ממני? אבל היופי של שבטי ישראל הוא יופיה של ירושלים, "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים"^[5] ורק אז היא "עִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו"!^[6] כל אחד עם יופיו, עם תכונתו. אמא, תפסיקי להתאבל על זה שהילד הזה לא יצא כמו אחיו. חפשי את נקודת היופי שלו, ברכי אותה.

ואלה שיעורי הבית שלכן לערב השבת הזה: לברך את הילדים במה שנפלא וטוב אצלם. לא לצפות שיתאימו לאמת המידה, לא לצפות שיהיו מלכת היופי. הם מכלל יופי! וזה משהו הרבה יותר גדול.

איזה יופי.

מקורות ומראי מקום:

[1] בראשית מ"ז, כט ורש"י שם

[2] תלמוד בבלי, קידושין מט ע"ב

[3] תהלים נ', ב: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱ-לֹהִים הוֹפִיעַ

[4] בראשית מ"ט, כא

[5] תהלים קכ"ב, ד

[6] תהלים קכ"ב, ג