מפורסמים? זה לא נוצץ כמו שנראה לכם

אמנם רק לפני חודש וקצת כתבתי כאן על אמירות מחזקות של סלבים ואמנים שונים, אבל הגיע הזמן לתקוף את הנושא מכיוון קצת שונה. כבודם במקומם מונח, ולפעמים הם נתפסים כמובילי דעת קהל בציבור הכללי, אבל אם מישהו חשב בטעות שלהיות מפורסם זה לחיות בגן של שושנים – כנראה שלא הכיר ולו מפורסם אמיתי אחד לרפואה.

בשנותיי בתחום עיתונות, בעיקר בעשור הראשון של המילניום, לפני שזכיתי להתחזק, ראיינתי מאות אמנים ומפורסמים, עבור המגזין "רייטינג" שמאז הלך לעולמו, וגם עבור עיתונים אחרים. משלמה ארצי ועד עידן רייכל, משולי רנד ועד לאהוד בנאי, מזאב רווח עד לאדיר מילר. אני לא בא להכליל כאן, אבל בהחלט לומר משהו על מחיר הפרסום והתהילה. מבחוץ זה נראה לפעמים נוצץ, אבל מבפנים - יש לכך מחירים לא פשוטים.

ובכן, היום אם אני שומע שכיף להיות מפורסם, שווה להיות סלבס וכל שאר האמירות בסגנון, אני מתאפק שלא לחייך. כן, ידוע שבעבר כששאלו צעירים מקרב הציבור הכללי שנמשכים לתחום הבמה, מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים - חלקם ענו שזמרים, חלק שחקנים, חלק סופרים. בדור שלנו גם זה כבר לא קיים. היום כששואלים צעיר מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, יש הרבה יותר סיכוי שהוא יענה "אני רוצה להיות מפורסם", כביכול יש משהו בלהיות מפורסם. אנשים פחות ופחות מבינים שפרסום, אם הוא מגיע, זה יכול להיות רק כתוצאת לוואי של כישרון והשקעה כלשהם. עבור רבים הפרסום עצמו הפך למטרה. איך בדיוק יכירו אותך? זה כבר פחות משנה, העיקר להתפרסם.

אבל איך אמר לי עמיר בניון, בתקופה שעבדתי איתו כיועץ תקשורת ודיגיטל? "אחי, אתה לא מבין מה זה לרצות ללכת עם חברים לשבת באיזה מקום, אבל אתה יודע שלא יתנו לך לשבת. אז אתה מוותר לפעמים מראש". אם נדמה למישהו שללכת עם הילדים ברחוב, ולעצור כל חצי דקה לטובת סלפי או דיון עם מישהו שתוהה לאן נעלמת, זה דבר נעים במיוחד – שיחשוב שוב.

שלא לדבר על זה שבתקשורת הכללית אתה חשוף כל הזמן. מדברים על החיים הפרטיים שלך, מנתחים את מעשיך למרות שלא החליפו איתך מילה מעולם, כל כישלון שלך (אלבום שלא הצליח, הופעה שנכשלה וכו') מתועד והופך לנחלת הכלל. אתה לא עובד במקום כלשהו, אתה לא רק עובד עבור מוצרים שונים – אתה המוצר עצמו.

אמנים הם אנשים מורכבים ורוחניים. יש לרובם נפש מורכבת מאוד, שצמאה לאהבת הקהל. זה בור בנפש שקשה למלא. וגלגל החיים – פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, כן? – משתקף יותר מכל בקריירות אמנותיות. עם ההתבגרות אתה נחשב לסחורה הרבה פחות חמה. אתה נשען יותר ויותר על העבר ופחות על ההווה. שלא לדבר על החרדות והדיכאונות. לא בכדי בכל ראיון שני עם אמן, מגיע וידוי כמעט בלתי נמנע על חרדות, על הדיסוננס הקשה בין ההמון המריע לבין השקט בבית אחרי ההופעה, על החברים שלא ברור אם הם חברים או אופורטוניסטים, על הצורך לנהל קריירה מעבר לאמנות עצמה.

מבחוץ אולי נראה שהמפורסמים חיים את הלייף, כמו שאומרים. אבל קחו בחשבון שהם מצלמים את הטיול בחו"ל עם חיוך רחב, ולא את התקף החרדה שתפס אותם שבוע לפני; הם נראים מסודרים כלכלית, אבל רוב האמנים היום חיים מפרויקט לפרויקט, עם ביטחון כלכלי רעוע עד לא קיים; יש להם שיר מצליח, אבל עד שהגיעו ללהיט אחד – ירקו דם וקיבלו אינספור דחיות, ביקורות וחתירה סיזיפית לעבר המטרה. על כל ישי ריבו אחד יש לפחות 2,000 אנשים שחלמו להיות ישי ריבו, אבל הנה הם לא.

וכאן אני חייב לסייג את הדברים. כמובן שיש לא מעט אמנים אמיתיים, שמחוברים לעשייה, שמונעים מנתינה, שליחות והשפעה חיובית. מודעים לכך שמשמים ניתנה להם במה בכדי לעשות טוב לאנשים. אני מכיר לא מעט כאלה (אגב, רובם המוחלט פועלים בתחום המוזיקה והאמנות היהודית). ברוב הפעמים, הם לא בחרו במקצוע. המקצוע בחר בהם (ביד ההשגחה הפרטית כמובן), והם מנסים לעשות את המקסימום. אבל בכל הנוגע למחיר התהילה, אני מדבר יותר על התפר הדק שבין אמן אמיתי לבין סלב. כשאתה יוצר משהו אמיתי ומונע מאמת פנימית, זה שונה לגמרי מאשר להיות סלב, לתחזק תדמית, לרדוף אחרי עוקבים. ישנם כוכבי רשת שעובדים מהבוקר עד הלילה כדי להשיג יותר צפיות, ולשם כך משתטים ומוכרים את החיים שלהם. כשהפרסום לא מגובה בכישרון אמיתי - יש לו מחיר כבד הרבה יותר.

ולסיום, אפשר ללמוד שיעור חשוב לחיים מהרב אורי זוהר ואריק איינשטיין. לכאורה, אחרי שהרב זוהר חזר בתשובה, עקר לירושלים ואיינשטיין ז"ל נותר "חופשי" (כביכול), כמו שקראו פעם ליהודים הרחוקים מיהדותם, התוצאה היתה אמורה להיות פשוטה – הרב אורי מסתגף באוהלה של תורה, ואילו ידידו הוותיק נהנה בלי סוף. בפועל, מי שמכיר את גיל הזהב של שניהם יודע שאיינשטיין הסתגר בביתו, שיריו החדשים כמעט ולא הושמעו, התעשייה הפנתה לו עורף קר, והתסכול היה גדול למרות ה"חופש". לעומתו, הרב אורי זוהר חי חיים של תכלית, של אמת פנימית ברורה, של תורה וקדושה. בכל שיחה וראיון איתו ניתן לראות את העיניים הבורקות משמחה, את האושר הפנימי והחיים המלאים תוכן וסיפוק. על אף בריחתו מאור הזרקורים, מעמדו והשפעתו רק הלכו והתרחבו עוד ועוד. יצא שדווקא הצד הסגור והחסום כביכול, היה חופשי באמת, הרבה יותר ממי שבחר ב"חופש" שהיה למעשה כלא של תסכול ונפש מיוסרת. חומר למחשבה, בפעם הבאה שתראו תמונה של מפורסם ותחשבו עד כמה כיף לו. אם תבחינו טוב, תשימו לב שאי שם, בזווית החיוך הנוצץ, מסתתר הרבה פעמים עצב גדול.