סיון רהב מאיר: תודה, ישי ריבו, שהזכרת לנו

אנחנו חיים בתקופה שבה נהוג לחשוף כמעט כל דבר לעיני הציבור. מי שמתעד ומשתף דברים אישיים – בין אדם לחברו, בין הורים לילדיהם, בין איש לאשתו ובין אדם לאלוקיו – נחשב "אמיץ", ומקבל גם שבחים וגם לייקים. הרב חיים נבון כותב על פרט קטן וחשוב, במפגש המרגש בין יוסף לבין האחים שלו:"כך יוסף פוגש את אחיו, אחרי 22 שנים של נתק: וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: 'הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי'. וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

יוסף מוציא כל איש מעליו לפני שהוא מתוודע אל אחיו בבכי גדול. מדוע? הוא לא רוצה שמבט חיצוני יחלל את האינטימיות שבינו לבין אחיו, ברגע המיוחד והקשה של המפגש.

מבט חיצוני פוגע באינטימיות, כי ברגעים הפרטיים ביותר, הוא מכניס לשיקולי ההתנהגות את השאלה איך איראה בעיני אחרים, מה יחשבו עליי ומה יגידו. אם אדם כותב ברשת על אירועים אינטימיים בחייו, הרי שבאירוע האינטימי הבא הוא כבר עלול לתכנן, תוך כדי הדברים, איך יכתוב עליהם ואיך יתאר אותם.

אכן, לא כל דבר צריך להיות סוד מעיק. אפשר ללמוד כאן מיוסף, שהוציא כל איש מעליו – אך לא עשה מאמץ מיוחד למנוע מאחרים לשמוע. הוא חי באופן עמוק ומלא כנות את רגעיו הפרטיים, פנה בהם רק לקרובים אליו באמת, אך גם לא התבייש בהם. אפשר לצמצם בסודות ובבושה, אבל להרבות בפרטיות אינטימית. גם את השיעור הזה אני לומד מיוסף הצדיק".

הנאום של מיתר בן זיקרי לזכר אבא

מיכאל בן זיקרי הוא גיבור שצריך להנציח. לפני כשנה וחצי, באגם זיקים, הוא חילץ אישה ושלושה ילדים מטביעה. פעם אחר פעם נכנס מיכאל למים והציל חיים, עד שטבע בעצמו. בימים אלה נחנך באשקלון פארק לזכרו. בתו, מיתר בן זיקרי, אמרה בטקס את הדברים היפים הבאים:"הכל עניין של בחירה בחיים. לקום בבוקר וללכת לעבודה או להישאר במיטה – זו בחירה. להדליק את הסיגריה עם הקפה או ללכת להתאמן – זו בחירה. יש בחירות שבאות על אוטומט, כמו נגיד לצחצח שיניים. זה נשמע הזוי, כי זה כבר הפך הרגל, אבל כל ההרגלים האלו נבעו מבחירות קטנות ליישם אותם, ויש גם בחירות בחיים שלוקח זמן לחשוב עליהן, כמו לקנות רכב או לשכור דירה.

לאבא שלי לא היה בכלל זמן לחשוב, אבל הוא בחר. בחר להיכנס למים ולהציל ילד, בחר להיכנס למים שוב ולהציל ילד נוסף, ובחר בפעם השלישית גם כן. אלה בחירות שנבעו מהאינסטינקטים הטבעיים של אבא, שמושתתים על העקרונות והערכים שהיו לו, של אהבת האדם וערבות הדדית.

מי אני, שאבחר להסתכל כעת על חצי הכוס הריקה? זה יותר קל להסתכל על חצי הכוס הריקה, יותר מושך להיות קורבן של הנסיבות ולהתמכר לעצבות. אף אחד לא מספר לך שעצב זה דבר ממכר. זה לא אומר שאסור להיות עצוב וכואב, אבל אני בוחרת להסתכל על החצי הכוס המלאה ולהמשיך מאיפה שהוא עצר, כדי שהוא יהיה גאה בי מלמעלה כמו שאני עומדת כאן למטה וגאה בו עכשיו.

ואם כל מי ששמע על הסיפור הזה יבחר להסתכל על הבחירות שלו בחיים, ויבחר להסתכל על חצי הכוס המלאה, אולי יהיה לנו עולם קצת טוב יותר".

(הציטוט מתוך אתר "כאן דרום").

שאלות של ילדות על עשרה בטבת

השבוע היה צום עשרה בטבת, וזכיתי השנה לנקודת מבט חדשה על היום הזה: הגעתי לביתו של הרב ישראל מאיר לאו, לשדר משם את סדנת הזום "נפגשות". הרב הסביר שבעשרה בטבת החל המצור על חומות ירושלים, כלומר החל תהליך חורבן הבית, ובדורנו זהו גם "יום הקדיש הכללי" על כל מי שנספה בשואה, ולא יודעים מתי.

אחת הילדות שאלה בצ'אט איך זה יכול להיות. הרב הסביר שהיום זה באמת נשמע לא הגיוני, שמישהו ימות ולא נדע איפה ומתי, אבל זה בדיוק מה שקרה בשואה, למיליונים. אין יום פטירה, אין קבר. יש יחידים וגם משפחות שלמות שלא נותר מהם זכר, והיום הזה נקבע במיוחד עבורם - להדליק לזכרם נר, ללמוד לזכרם תורה ולומר קדיש.

אבל מהמסר הקודר הזה, השיחה עברה פתאום לפסים אחרים, אופטימיים. אחת הילדות שאלה מתי בשואה הרב אמר "שמע ישראל". הוא חייך חיוך מריר. "הייתי בן שנתיים כשהמלחמה פרצה, והייתי בן שמונה כשהיא נגמרה. למה את חושבת שידעתי מה זה 'שמע ישראל'? מי לימד אותי, הקצינים הגרמנים? הייתי עסוק בלשרוד. לא ידעתי לקרוא ולכתוב בשום שפה. עליתי לארץ יתום משני הורי בגיל שמונה, לא ידעתי לפתוח סידור, לא ידעתי להגיד משפט בעברית".

הסתכלתי מהצד על מי שהפך לימים לרב הראשי לישראל ונחשב לאחד הדוברים היהודיים הבולטים בעולם, וראיתי איך אפשר לקום ולהיבנות מתוך ההריסות.

ואז מישהי שאלה מה נתן לו כוח. "פסוקי הנביאים מתארים את הכל", השיב. "את החורבן הנורא של העם שלנו, אבל גם את הבניין, את היכולת להגשים את חלומנו. תקראו, זה נכתב עלינו".

למה לא לדעת הכל מראש?

ד"ר רקפת בן-ישי כותבת כך: "מכירים את התקופות הקשות האלה בחיים, שבהן פשוט מתחשק להגיד: 'הלכתי לישון, תעירו אותי כשהכל ייגמר'? בזמנים כאלה כל כך מקל לדעת שהסוף יהיה טוב, ולדעת איך הכל יסתדר, ובעיקר מתי...

"בני ישראל עומדים בפני גלות ארוכה וקשה במצרים. בפרשה, מסופר כי יעקב אבינו מבקש לגלות להם לפני מותו את הקץ, ולהסביר מתי וכיצד הכל יגמר, אך אלוקים מונע זאת ממנו. למה בעצם?

"תהליכים קשים וארוכים כמו הגלות נועדו לבנות בנו קומה חדשה, להצמיח בתוכנו כוחות ולהביא אותנו לתקן משהו בעצמנו ובעולם. יש חשש שאם נדע בדיוק מתי ואיך הכל יסתיים, נחיה בתחושה של פסיביות ושאננות. פשוט נרגיש שהדברים יסתדרו בסוף איכשהו מעצמם, ולא נעשה את העבודה הנפשית והמעשית שלשמה נועד התהליך.

"כל אחד היה רוצה לדעת מתי יתחתן, מתי יזכה לילדים, או מתי כל מיני חלומות שלו יתגשמו. יעקב אומר לבניו כך: יהיה קץ, יהיה טוב, אך הקץ הזה נסתר ומכוסה. אין לדעת איך ומתי תבוא הישועה, כך שהאחריות להבאתה רובצת על כתפיכם. אתם נדרשים להתאמץ, לברר ולגלות מה עליכם לתקן, מה עליכם לקדם ואילו כוחות לפתח, ולהבין כיצד לפעול ומה נכון לעשות כדי להביא את הגאולה.

"זוהי אחריות כבדה ולעתים מתסכלת, אך בזכותה אנו הופכים מפסיביים שזקוקים להצלה שתנחת עלינו משמיים, לשותפים אמיתיים בהבאת הטוב לעצמנו ולעולם. בהצלחה".

להשיב בנו את הרוח

איך הייתם מסכמים את השנה האזרחית הזו? אלה הם ימים של סיכומי שנה, ובטח עוד מעט נתחיל לשמוע על כל המחדלים, ואכן היו – מהקורונה דרך הפוליטיקה, מפרשיות שחיתות ופגיעה וניצול שנחשפו ועד אסונות ופיגועים. ובכל זאת, אתמול פורסם נתון רשמי שמזכיר לנו מה מסתתר עמוק בפנים. 

אקו"ם, איגוד המוזיקאים, פרסם כי השיר המושמע ביותר השנה הוא "סיבת הסיבות" של ישי ריבו. זהו השיר שהושמע הכי הרבה בכל תחנות הרדיו הישראליות (לא כולל מה שהלך אצלכם במטבח או בסלון, דרך יוטיוב או ספוטיפיי...). זו כבר מזמן לא הדתה, אלה פשוט אנחנו.

נראה שהפער בין החדשות לבין הפלייליסט מעולם לא היה גדול כל כך, אבל כנראה הפלייליסט הוא שמבשר על הכותרות האמיתיות: אנחנו רוצים שישיבו בנו את הרוח, רואים באופק את השמש, ובטוחים שבסוף עוד תתבהר הדרך. רוצים שייפתחו לנו שערי אמונה, שערי הבנה, כי אין לנו מלך אלא אתה – סיבת הסיבות, עילת העילות, שומע תפילות.

ומה עוד? הבית הבא מספר שאנחנו רוצים להפסיק להיות לכודי הרשת, לזכור שחביב אדם שנברא בצלם, ורק רוצים להודות, כל הימים וכל הלילות.

תודה, ישי, על שהזכרת לנו.