אילן החלילן: יש מקום לכל אחד

"ערב של צדקה", כך קראו לאירוע שהוזמנתי אליו.

"מצוין", אמרתי לעצמי. "ערב של צדקה זה ערב נפלא לחלילן כמוני, גם מחלל ונהנה, וגם גורם עונג לאחרים".

צריך לדעת, שאני, אילן, החלילן, מגיע לחלל בכל אירוע שאני נקרא אליו, אבל לא תמיד מדובר על אירוע חשוב כל כך כמו ערב שכולו צדקה.

הגעתי אל האירוע בזמן הנכון. האנשים כבר התיישבו במקומותיהם.

על בימת הכבוד ישבו כעשרה נגידים חשובים, וליד השולחנות התחתונים ישבו כל יתר המשתתפים.

כולם היו נראים מרוגשים. השולחנות היו ערוכים בטוב טעם ובעושר רב.

ואז הגיע מישהו שכולם הכירו, ורצה לשבת ליד שולחן הכבוד. המארגן ניגש אליו, לקח אותו בידו, והראה לו היכן מקומו.

היכן היה מקומו? בשולחן שלמטה, באחרון שבשולחנות.

האיש התיישב שם. היה נראה לי שהוא די מאוכזב. רצה כל כך לשבת ב"מזרח", במקום בו הושיבו אנשים חשובים יותר, להרגיש חשוב ולו לערב אחד, ולא אפשרו לו.

התבקשתי להתחיל לחלל. חיללתי שיר אחר שיר, והקהל כולו מחא כפיים ושר ביחד אתי.

מי שלא שר, לא מחא כף, לא אכל וגם לא דיבר עם אף אחד, היה האיש ההוא.

היו שם הרבה מאוד משתתפים, אבל העיניים שלי הופנו כמו מגנט אליו. חיללתי והסתכלתי לכיוונו.

נזכרתי בדבר מעניין שקראתי פעם: אדם, בשר ודם, לא מקשיב לדברי מישהו פשוט, סתם עני מן השוק. אבל אם מגיע נגיד גדול, איש מכובד, פתאום מביטים בו ומקשיבים לו בסבר פנים נאות. כל מילה שלו מתקבלת בברכה ובחיוך. למה? כי הוא נגיד גדול! יש לו כסף רב! הוא חשוב!

לעומת זאת, ה', הכול שווים לפניו. לא משנה לו אם אתה עשיר או עני, אם אתה שר גדול, או פועל קטן, לא משנה אם אתה גביר או אדם פשוט.

אדם, בשר ודם, לא מקשיב לדברי מישהו פשוט, סתם עני מן השוק. אבל אם מגיע נגיד גדול, איש מכובד, פתאום מביטים בו ומקשיבים לו בסבר פנים נאות.

לעומת זאת, ה', הכול שווים לפניו. לא משנה לו אם אתה עשיר או עני, אם אתה שר גדול, או פועל קטן, לא משנה אם אתה גביר או אדם פשוט.

אנחנו, כל בני האדם, חייבים לזכור זאת תמיד, כי רק אם נזכור זאת נוכל להידבק בה' ולנהוג כמוהו.

ברגע מסוים התבקש אחד האורחים החשובים לעמוד ולדבר דברי תורה. הוא נעמד, ואני נקראתי לשבת ולסעוד את לבי.

כיוון שלא נותר מקום אחר, פינו לי מקום ליד שלחן הכבוד.

כמעט התיישבתי, אבל אז חשבתי על רעיון. ניגשתי אל האיש הפשוט ההוא,  ושאלתי אותו אם יסכים להחליף איתי מקום, כי נוח לי יותר למטה. האיש הסכים, והובל על ידי המארגנים אל שולחן הכבוד בעל כורחם.

כשסיים אורח הכבוד לדבר, התחלתי אני לחלל.

"מלכותך מלכות כל עולמים" – חיללתי.

כן, אנשים רבים חושבים שהם יחליטו מי חשוב ומי גביר. הם לא מבינים שרק ה' אלוקים הוא מלך אמיתי. אנחנו בני אדם, וכולנו אותו דבר. לעולם לא נדע מי חשוב ממי, ועל כן תפקידנו לכבד כל אחד ואחד באותה מידה.

פתאום קם האיש ללכת.

ראו האנשים מהקהל את האיש שישב בשולחן הכבוד קם, וקמו כולם על רגליהם לכבודו.

בין רגע הפך האיש הפשוט לאיש מכובד ונערץ.

חשבתי לעצמי: "ככה זה בחיים, אדם נעשה אדם חשוב לפי המקום שבו הוא נמצא. אם הוא לבוש מכובד, יושב בשולחן כבוד, ויש לו הון רב, הרי הוא אדם מכובד!

אם הוא יושב ליד שולחן פשוט, לבוש בגדים פשוטים, ואין בכיסו ממון כלל, הרי הוא אדם קטן, שאולי אפילו אין חפצים בקרבתו.

הבטחתי לעצמי להמשיך להידבק בדרכי ה', כי רק הוא מלך העולם, יודע שגם אלו שבשלחן הכבוד, וגם אלו שיושבים למטה, הם בעצם לגמרי-לגמרי שווים.