איה קרמרמן: מה זה משנה אם נוסעים ביגואר או בוולוו?

נהגתי ביגואר. שחורה, נקייה ונוצצת. מרש"י למדתי להרגיל את לשוני לומר "איני יודע". אז מראש אני מודיעה ואומרת שאיני מבינה כלום במכוניות. לא רק זה, גם אמא שלי הקפידה ללמד אותנו שמכונית היא מצרך בסיסי שלוקח אותך מנקודה א' לנקודה ב', רצוי בבטחה. יותר מזה אין מה לחפש ברכב. פרט לכך זה שופוני לא לנו. מה שכן אני יודעת הוא שיגואר הוא לא רק רכב יקר ברמות של אמאל'ה, יש לו גם פרסטיז' של יקר ברמות של אבאל'ה.

אני לא יודעת אם זו סגולה לנהוג ברכב יקר שסופר־מתבלט על הכביש כדי להבין דברים עמוקים, אבל זה מה שקרה לי. אחת מהן, אולי החזקה מכולן, היא שמי שהפנטזיה שלו היא להיות בעלים של רכב יוקרה צריך למצוא לעצמו חלום חדש. יש משפט באנגלית שאומר "nothing to write home about", ובתרגום חופשי: שום דבר מעניין לדווח עליו. זה ממש לא חלום ששווה שיתפוס מקום של כבוד ברשימה שלכם. זה חלום שמגמד אתכם, תתקדמו למשהו גדול וחשוב יותר. תאמינו בעצמכם יותר.

מה משנה הסמל על הפגוש?

לפני כשבועיים התקבלה ההחלטה שהגיע הזמן להחליף את האוטו שלי. בעלי הכריז: "ילדים, יש לכם עשר דקות להוציא את אלפי הנעליים, התיקים, המטריות, הציורים, הצעצועים והמסטיקים מהאוטו". הוחלט שלפני שמצלמים את האוטו למודעה ביד 2 לוקחים אותו למוסך לטיפול קוסמטי. לא ייאמן שאחרי שנתיים בירושלים מצאנו קוסמטיקאי לאוטו, אבל בשבילי עדיין נאדה. בכל מקרה, בעלי שלח אותי למנחם, המוסכניק שלנו, שחוץ מזה שהוא נשמה גבוהה בנגלה ובנסתר הוא גם השכן ממול. מנחם שאל איך נסתדר עם אוטו אחד, וכשראה שנתקעתי אמר בנונשלנט: "הבנתי, יש לי רכב בשבילך". הוא זרק את המפתחות לאחד מהעובדים ואמר: "תביא לי בבקשה את היגואר". נחנקתי. זה חסד מדהים לתת לנו רכב חלופי, אבל... "אני ממש מקווה שאתה מתכוון לחיה", ניסיתי את מזלי. "לא, ואל תיבהלי. זה אחלה אוטו. הכול טוב. סעי, אני אבוא לקחת אותו כשאחזיר לך את האוטו. אם זכור לי נכון, את לא גרה רחוק ממני", הוא צחק. אני פחות. תאמינו לי, לבן אדם יש אומץ בהתחשב בעובדה שהאוטו שלי אצלו כדי לתקן כמה שריטות.

הלב והידיים שקשקו לי. לא כל יום, בעצם מעולם לא יצא לי לנהוג ברכב שעולה כמה מאות אלפים, ועוד אחד כזה שלא שלי. בעודי מנסה להתמודד עם העובדה שמצלמת הרוורס לא פעלה ועם הפחד לדפוק אוטו לא שלי, ולא, אין לי תחביב לשפשף מכוניות בקביעות, נדהמתי ממה שהתחולל סביבי בכביש. מהרגע שהתיישבתי במושב הנהג ועד לרגע שהגעתי הביתה, אנשים לא הפסיקו לבהות באוטו, בי, בי, באוטו. הרגשתי מינימום רותם סלע, ולא בקטע טוב.

היו אנשים שהתמקדו גרידא באוטו. אנשים שנראים נורמטיביים למדי, עד­ שאפשר היה לחוש ממש את הריר שנזל להם כשהם גילו שברמזור לצידם עומדת יגואר. רציתי לפתוח את החלון ולומר: "תתבגרו. זה אוטו. מה כל כך מרשים? הוא נוסע? דיינו. מה זה משנה איזה סמל יש לו על הפגוש?". תהיתי מה עובר להם בראש. האם זו הקנאה שמפעילה אותם? האם זה היצר שתפקידו לחמוד ולומר "כמה הייתי רוצה מכונית כזאת" או "כמה הייתי רוצה להרשות לעצמי מכונית כזאת"? אולי בכלל אנשים מסתכלים על רכב שכזה בהתפעלות כמו שאחרים מעריכים את המונה ליזה במוזיאון הלובר, כאילו זו יצירה חשובה המסמלת את יכולות האדם? שתי הגישות הללו נשגבות מבינתי. אני לא מסתכלת ככה על מכוניות, אבל התחלתי לשאול את עצמי שאלות. אולי אני נראית כמו המריירים כשאני רואה על מישהי חצאית פגז או מגפיים שהיו מתאימים לחצי מהבגדים בארון שלי? האם אני מריירת באותה חמדנות? האם עלות המגפיים תשנה את מידת החמדנות שלי? האם הידיעה שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי משהו תגרום לי להעריך אותו יותר? האם גם אני מתפעלת ממשהו חומרי שמישהו אחר לוקח כמובן מאליו כאילו היה נזר הבריאה?

סוג המבט השני שליווה אותי היה נעים אף פחות ושוביניסטי אף יותר: איך אישה דוסית כמוך נוהגת באוטו כזה?! נהגים המומים סביבי בהו בחוסר אמון במציאות הנגלית לעיניהם. משהו לא הסתדר להם. לא מעט נהגים הסתכלו שוב ושוב לתוך הרכב כדי לוודא שעיניהם לא מתעתעות בהם. מה זו שייכת לאוטו הזה? בינינו, הם צודקים, גם לי זה לא הסתדר. הרי הרכב לא שלי. אבל הם לא ידעו את זה. שני סוגי המבטים גרמו לי לאי־נוחות.

יגואר הוא רק חתול

הרגשתי שאני מציגה מצג שווא. שקר. מובן שלא הצגתי אותו בכוונה, אבל זה מה שהוצג לעולם באופן זמני. שביב של מציאות שעתיד להתפוגג בן רגע. אני מאחורי ההגה של רכב יוקרתי, ומה שגרם לתחושה המאוד לא נעימה שחשתי הוא שהסיטואציה הייתה רחוקה ממני וכל כך מנוגדת למי שאני. בחיי הפרטיים אני מאוד מופנמת, לא אוהבת להתבלט. אני מאמינה בשמירה על הפרטיות שלי, אולי בעיקר כי בגלל העבודה שלי אני מרגישה חשופה לעולם. אני משתדלת לא לנצנץ. לא באיך שאני לבושה, לא ברכב שאני נוסעת בו. יש לי אפס דחף להקרין החוצה משהו. אפס דחף למשוך תשומת לב מיותרת. אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, אני מאוד מאמינה בזה. והנה, ברגע אחד, השם זרק אותי למציאות הפוכה בלי הכנה מוקדמת. מתברר שלנסוע ביגואר זה כמו לנסוע בסוואנת נ נחים. אי אפשר להישאר מתחת לרדאר. אבל השדר של סוואנת נ נחים הפוך מהשדר של "תסתכלו על האוטו המפואר שלי". בכל פעם שמישהו בהה בי רציתי לפתוח את החלון ולהסביר את הסיטואציה, אפילו להתנצל: לא, לא, אל תבינו לא נכון. זה לא שלי, אני לא בעלת האוטו. אני בכלל חולמת לקנות שוב את הוולוו 86' יד שלישית שלי עם הזרקת הדלק הידנית, אם לא גרסו אותה כבר. אל תחשבו אותי למה שאני לא.

התובנות המשיכו להגיע. כמה פעמים ביום אנחנו שמים מסכות או מציגים לעולם מצגי שווא? כמה אנחנו עובדים בלהציג את עצמנו כחכמים יותר, מוצלחים יותר, בעלי שנקל יותר או סנטימטר יותר ממה שאנחנו באמת? הפכנו לאלופי עשיו בנושא. אנחנו מקפידים לערוך ולייפות את הדף ברשתות שלנו, מסדרים את הבית בשביל פריים מרשים, מרטשים את הקמטים באמצעות מסנני מציאות וירטואליים. אנחנו עורכי־על. מנתבים את המציאות לנראות טובה יותר. בפני מי? אנשים זרים לחלוטין, שמה שהם חושבים עלינו לא משנה בכלום את המציאות או את מי שאנחנו באמת. אנחנו עובדים שעות נוספות ומקדישים חיים שלמים כדי להראות לאחרים שאנחנו ראויים לשבת ביגואר הנכסף. נדמה לי שהתהפכו עלינו היוצרות ונעשינו תלויים במצג המנופח שאנחנו מראים החוצה.

ומהצד השני של עולם המסכות - תחשבו לרגע באילו מסיכות משוכללות הילדים שלנו משתמשים כשהם רבים איתנו. בסדנאות הורות למדתי לחפש את הילד מבעד למסכה. הרי אם נשיל את המסכות הללו נראה את האמת שהיא הילד שלנו. נגלה מחדש את היצור המתוק שנכנס לחיינו והפך את עולמנו לטוב יותר ומלא יותר. הילד הזה שם מתחבא מתחת למסכת המתבגר הזועף. הילד הזה שרוצה אהבה רוצה שנראה את האמת. הוא לא היגואר התוקפני שנראה לנו שעומד מולנו, הוא חתול שרוצה להתכרבל. המסכה היא רק שביב מציאות זמני, חסר משמעות, שעוד רגע יחזור למנחם המוסכניק הנדיב.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".