מוסר כליות: "הרופאים אומרים שהכליות לא יעבדו"

אמונה טהורה ואמונת חכמים בהירה, הופכים את הטבע לנס ואת הנס לטבע.

היה זה בערב חנוכה של שנת תשע"ד, כותב בעל המעשה אברך תלמיד חכם ואיש אמונה, חנוכה- ימים גדולים של ניסים.

רעייתי, אם למספר קטנטנים, אושפזה בבית החולים בעקבות סיבוך לפני לידה. היה זה בשלב מוקדם למדי והרופאים ואנו קיווינו לנס.

ליל שבת. רעייתי הובהלה באופן פתאומי אל חדר הניתוחים. לאחר ניתוח חירום נולדה לנו בחסדי שמים בת זעירה, פגית במשקל של מעט פחות מק"ג. בעוד הפגית הקטנה נלחמת על נשימותיה הראשונות באינקובטור הגדול שבפגיית בית החולים, נאבקה רעייתי על חייה במחלקת טיפול נמרץ של אותו בית חולים, כשמערכות חיוניות בגופה מגיעות כמעט לקריסה. היא הובהלה לחדר הניתוחים שלוש פעמים תוך שבוע אחד במטרה לייצב את מצבה. כל עם ישראל היה שותף איתנו בתפילות, בקבלות ובחיזוקים שנעשו לרפואתה של היולדת והילדה. התינוקת החלה להתאושש ולעלות מעט מעט במשקלה בדרך נס, ואילו מצבה של רעייתי היה קשה והחל להתייצב רק לקראת סוף השבוע השני לשהותנו בבית החולים.

בזאת חנוכה, לאחר שהתעוררה, הורשו ילדיי להיכנס לביקור קצר וראשון במחלקת טיפול נמרץ. היה זה מעמד מרגש ומטלטל עד דמעות. ילדיי חיברו שיר מיוחד לאימם, וכשאחת האחיות ביקשה להסות אותם התערבה העובדת הסוציאלית שהתלוותה לביקור ואמרה: "הניחי להם". באותם רגעים עוד לא ידעתי מדוע חרגו מהכללים הנוקשים של מחלקת טיפול נמרץ, אבל אז בסיומו של הביקור המרגש נקראנו בדחיפות לחדרו של מנהל טיפול נמרץ ד"ר קליין.

"אומנם רעייתך יצאה מכלל סכנה", הסביר לי ד"ר קליין בכובד ראש, "אבל אני מצטער לבשר לך שכליותיה נפגעו באופן בלתי הפיך". התבוננתי בו באלם, הוא נטל עט ודף ושרטט על גביהם ואמר: "זה חתום וברור. אין שום סיכוי בעולם לשינוי. תכינו עצמכם לדיאליזות ולהשתלת כליה עתידית באם תמצאו תורם מתאים".

לאחר רגעי ההלם והבכי כשהתחלתי לאסוף את עשתונותיי האבודים, אמרתי לד"ר קליין: "אבל יש עוד משהו שהייתי רוצה שתעשה למענה".

הרופא הביט בי בעניין ושאל: "מה?"

ואני השבתי: "שתאמר פעם אחת את ברכת אשר יצר, הברכה שנתקנה להודות על פלאי הבריאה הבלתי נתפסים שאף מכונת דיאליזה לא מצליחה לחקות".

הרופא שאל: "זה לא מזיק?"

ואני השבתי במילות הרגע ההוא: "זה לא בלתי הפיך"...

הרופא נטל מידי את נוסח הברכה, השפיל את עיניו לכתב ואמר אותה מילה במילה.

"אל תדאג ד"ר קליין", אמרתי לו באמונה אמיתית, "כשיהיו לנו בשורות טובות בקשר לתפקודן של הכליות, נבוא בסייעתא דשמיא לספר".

שוב, כמו פעמים רבות מדי בשבועיים ההם, החלו הטלפונים לעסקני הרפואה. התייעצנו עם הרב רגובר מאגודת עזר מציון מה עוד עלינו לעשות, והוא אמר שהרופאה הנפרולוגית שעימה התייעצנו היא מומחית בתחומה וגם ד"ר קליין מנהל הטיפול נמרץ הוא רופא גדול ואחראי, ובכל אופן אם אנו מעוניינים ניתן לעשות השתדלות נוספת ולהעביר את תוצאות בדיקת הסי.טי. שנערכה בתחומי בית החולים למומחה גדול נוסף על מנת שייתן חוות דעת נוספת. המרוץ להשיג את תוצאות הבדיקה עם הזמן הדוחק החל. הרופאים לא כל כך הבינו את הצורך הגדול לאחר שהמצב לדעתם כה ברור ובלתי ניתן לשינוי, אבל אנו, אמונים על חובת ההשתדלות נעזרנו בעסקנים מתוך בית החולים ובכל מי שניתן על מנת לקבל את הדיסקים עם תוצאות הבדיקה המבוקשת. בשלב הסופי של ההשתדלות המתנו בעמדתה של אחת הפקידות שאמורה היתה לצרוב ולהוציא עבורנו את הדיסקים הנדרשים.

באותם רגעים היה עמי החברותא המסור שלי, שכמדי יום הגיע לבית החולים על מנת ללמוד עמי בחברותא בתוככי בית החולים עצמו. היינו לומדים מאחורי דלתות טיפול נמרץ או פגיית בית החולים יום אחרי יום כבר שבועיים תמימים. בתוך רגעי ההמתנה פנה אלי לפתע החברותא ואמר: "יושבים כאן שני יהודים ושמים מבטחם ברופאים קרוצי חומר. בוא ניסע לבני ברק למעונו של שר התורה הגאון הגדול ר' חיים קניבסקי ונבקש את ברכתו".

התבוננתי בו בפליאה עצומה. אני? לבני ברק? עכשיו? הרי כבר שבועיים שאיני עוזב את בית החולים ואני מתרוצץ בין המחלקות השונות ונע בין תקווה לפחד משתק. אבל החברותא לא הרפה, ולבסוף מצאתי את עצמי בדרך לבית הגדול שברחוב רשב"ם.

היתה זו שעת ערבית כשהגענו לביתו של ר' חיים. הבית המה אנשים מכובדים וחשובים והגאון ר' חיים עמד לצאת לבר מצוה של אחד מנכדיו. נדחקנו גם אנו פנימה והגענו קרוב לרב. מרוב התרגשות לא הצלחתי לשלוף את הדף שהכנתי בדרך ובמקום זאת מצאתי את עצמי מספר בקצרה על מצבה הקשה של רעייתי ומבקש ברכה. ר' חיים ביקש את השם המלא ובירך בפה קודשו: "רפואה שלמה".

"הרופאים אומרים שהכליות לא יעבדו", ציינתי, אחוז כולי ביראת אותו הרגע.

רב-חיים התבונן בי במבטו הטהור ואמר "תלמד פרק אלו טריפות".

הוספתי ושאלתי, כשנכדו של הרב חוזר על שאלתי באוזניו: "האם יש עניין ללכת לשאול מומחים יותר?"

הגאון רב-חיים הסתכל בנכדו ואמר בזו הלשון: "אני נתתי לו עצה טובה יותר".

ירדנו החברותא ואני לבית הכנסת לדרמן ופתחנו מיד בלימוד משותף של פרק "אלו טריפות". היה זה יום חמישי. יום שישי והשבת שלאחריו לא הצביעו על שינוי כלל. תחזיות הרופאים החלו להתממש והעתיד נראה קודר. הרגליים החלו להתנפח ושום נוזל לא נוקז מהגוף, והצוות הרפואי החליט להתחיל בדיאליזה על כל המשתמע מכך. מי שלא היה שם לא יודע להעריך ולהבין את משמעותה של ברכת "אשר יצר".

לקראת שבת חילקנו בין כל בני המשפחה את פרק "אלו טריפות", כפי שייעץ לנו הגר"ח קניבסקי. במוצאי שבת עוד לא הסתמן אף שינוי. התמוגגנו כולנו בדמעות, בכיות ותפילות, מייחלים לישועת ה'. והנה, לאחר מספר דקות החל הנס. מעט מעט. בתחילה יצאו מעט נוזלים מהגוף, ויום לאחר מכן עוד מעט. שיפור מה החל להסתמן. יום למחרת בא בריצה מנהל הטיפול נמרץ: "שמעתי שקרה נס", הוא אמר לי, "באתי לראות". ותוך כדי דיבור שלף מכיסו את ברכת "אשר יצר" שקיבל ממני כמה ימים קודם לכן, כנראה שזה לא רק "לא מזיק" אלא גם מועיל...

המשכנו בחיזוק האמונה בבורא יתברך בתפילות ובמעשים טובים, והשיפור אט אט קרם עור וגידים מול עינינו. לאחר מספר חודשים הופסקו הדיאליזות. נס המוגדר ברפואה כנגד הטבע, כאשר לרוב כשמתחילים בדיאליזות זוהי דרך אל חזור, לכל החיים או עד להשתלת כליה מוצלחת. במהלך החודשים הבאים ציינו באוזנינו מספר רופאים: "תדעו שזה מקרה שאיננו מבינים". וד"ר קליין מנהל טיפול נמרץ שאליו הגענו לספר אמר: "זה ממש לא לפי התוכנית"...

בחסדי שמים המצב הלך והוטב, ואנו מוסיפים להתפלל ולבקש על המשך הנס לבריאות שלמה בתוך שאר חולי ישראל. איך אמרה לנו העובדת סוציאלית של בית החולים: "תשאלו את הרב מה עוד ללמוד, יש לנו כאן עוד חולים"...

(הרה"ג רבי מיכאל בוגנים שליט"א)

מתוך הספר "24/7" של הרב צבי נקר