כבר לא סוד: נשים שחוו דיכאון אחרי לידה נחשפות "כך נחלצנו מן הבור"

דיכאון אחרי לידה. כמה הרבה שמענו על המושג הזה. כמעט כל אישה שיולדת מתבקשת בביקורה הראשון בטיפת חלב למלא שאלון במטרה לזהות ולאבחן מצב של דיכאון אחרי לידה. למרות זאת נראה שהנושא נותר משום מה חסוי בטאבו. נשים שעברו אותו חוששות לדבר עליו, לפעמים רק מפה לאוזן, בסודי-סודות, תשמעו על כך שמישהי לקתה בו.

אבל יש גם נשים אמיצות שלא רק משתפות את סביבתן הקרובה במה שחוו, אלא מוכנות גם להיחשף ולספר מהמקום הקרוב ביותר על הנושא. המטרה שלהן היא אחת – להעלות מודעות, ולהסביר לכולן שיש סיכוי ותקווה. יצאנו לשמוע את סיפוריהן האמיצים של שירי לב ומיכל כרמי.

שירי לב: "העולם כולו היה אפור-שחור"

"דיכאון זו תחושה בה השמש זורחת, אך פשוט לא מחממת אותך", אומרת שירי לב, בת 30, נשואה באושר ואמא לשלושה ילדים בגילי 7, 4.5 ושנתיים. "הדיכאון תקף אותי דווקא אחרי הלידה השנייה", היא מספרת, "אפשר לומר שהוא התחיל בערך חודשיים אחריה, וזה מעניין, שכן בשונה מהלידה הראשונה שהייתה טראומתית וקשה, דווקא הלידה השנייה היוותה עבורי חוויה מתקנת. בתחילה הכל התנהל כשורה והייתי מאושרת, אבל כחודשיים אחרי הלידה התחלתי להרגיש שכל הדברים שהיו עד עכשיו פשוטים לעשייה, ממש קשים לי. אפילו ברמה של לכתוב כמה שורות במחשב או לדבר עם מישהו בטלפון. הרגשתי שמשהו ביני לבין המוח שלי כביכול מנותק".

כלפי התינוקת היא דווקא הרגישה בסדר. "אבל לא הייתי מחוברת אליה, בעיקר עשיתי מה שצריך לעשות, ללא חיבור אימהי", היא מסבירה. "ההרגשה הגרועה הזו המשיכה ללוות אותי כמה חודשים, ובאותם ימים השתתפתי בקורס כלשהו, במסגרת הלימודים. באחד הימים נכנסה מנחה חדשה לכיתה שלנו ואמרה: 'שלום לכולן, קוראים לי כך וכך, ועברתי שלושה דיכאונות קשים מאוד אחרי לידה'. כך, במילים אלו, היא הציגה את עצמה. ברגע שהיא אמרה את הדברים, הם תפסו אותי. בסוף השיעור ניגשתי אליה וסיפרתי לה: 'אני חצי שנה אחרי לידה, ומרגישה שמשהו בי לא אני. ייתכן שזה דיכאון?' אחרי שהדברים יצאו ממני, נהיה לי הרבה יותר טוב.

שירי לב

"המנחה הפנתה אותי לחברה שלה שמתמצאת בנושא, ולאחר שלושה מפגשים הבנו שזה באמת דיכאון אחרי לידה". שירי טוענת שכמה שתנסה לתאר את התחושה, מי שלא חווה אותה יתקשה להבין. "זה להסתובב כל היום בתחושה כזו שהכל סביבך לא טוב, אתה מאוד רגיש ובלי הגנות, ואין שום דבר שיכול לשמח אותך ולשפר לך את מצב הרוח".

האם היה ניתן לטפל בכך?

"המטפלת שהייתי אצלה הפנתה אותי לטיפולים בכמה חזיתות: קודם כל הייתה פעילות גופנית וספורטיבית, אחר כך הגיע טיפול ב-CBT שהעניק לי כוחות להתמודד, בנוסף שילבנו דיקור סיני שחיזק את מחזור הדם בגוף, וכפי שכתוב בתורה – 'הדם הוא הנפש'. כמו כן הופניתי לפסיכיאטר. בתחילה היה לי ממש קשה עם זה, כביכול – למה שאני אלך לפסיכיאטר? אך כשהותאמו לי כדורים, זה באמת עזר לי להרגיש הרבה יותר טוב. כמה חודשים אחרי תחילת הטיפול הרגשתי שאני כבר עולה על המסלול ולא שקועה עוד באותו בור שחור. חזרתי לחיות ולחייך, התחלתי להתחזק".

באותם ימים גם הרגישה שירי מחדש את הרצון שלה לפעול וליצור. "זה הוביל אותי להקים את הסטודיו שלי – סטודיו ליצירה מעץ, תחום שאני מאוד אוהבת ומחוברת אליו. ככל שפעלתי יותר, זה עזר לי יותר להיחלץ מהדיכאון, וכך הרגשתי שאני כבר לגמרי חוזרת לעצמי".

אלא שזמן קצר לאחר מכן גילתה שירי שהיא שוב בהריון. "זו הייתה הפתעה מוחלטת, והתלוו אליה גם הרבה חששות. הרגשתי שרק עכשיו התאוששתי, ואיך ייתכן לעבור את כל המסע הזה מחדש?" גם מבחינה אמונית לא היה לה קל. "התפללתי כל הזמן לקב"ה ושאלתי אותו: 'מה אתה רוצה ממני? למה?' בעלי מאוד חיזק אותי באותה תקופה, הוא אמר לי: 'את מושגחת, את לא לבד, הניסיון הזה עוד יגדל אותך', וכל מיני משפטים שעזרו לי להבין שבאמת יש מישהו שמנהל את העולם, וזה לא במקרה שאני מתמודדת עם הניסיון הזה".

ככל שהתקדם ההיריון, כך היא הרגישה שהקושי הופך לחוזק. "בחודשים האחרונים לפני הלידה כבר התחברתי יותר, וגם מבחינה רוחנית התחזקתי. הגעתי ללידה עם כוחות, והלידה עברה בצורה תקינה, אלא שמיד לאחר מכן הרגשתי שאני נכנסת לחרדות. באותם ימים עוד לא הרגשתי דיכאון, אבל חששתי מאוד מכך שהוא יתפתח. ידעתי שאני חייבת לעמוד על המשמר, ובאמת עשיתי כל מה שאני יודעת כדי שלא להזמין את הדיכאון, אבל בערך ארבעה חודשים אחרי הלידה זה הגיע..."

הפעם שירי זיהתה מיד שמדובר בדיכאון. "מיד כשהתחלתי להרגיש את התחושות המוכרות לי נלחצתי מאוד והתקשרתי לפסיכיאטר כדי לבקש עזרה והצלה. לא הייתי מוכנה בשום אופן לחזור לגיהינום שעברתי. הספקתי להגיע לפגישה ראשונה אצל הפסיכיאטר וגם פגשתי פעם אחת את המטפלת שליוותה אותי בפעם הקודמת, ואז התפרצה הקורונה והכל נעצר".

באותם ימים זה כבר לא היה התמודדות רק עם דיכאון, אלא גם עם סגר, שלושה ילדים קטנים בבית והנקה של התינוקת הקטנה. "הרגשתי שמצבי מחריף מיום ליום, האשמתי את עצמי שאני אמא גרועה, בן אדם גרוע, ועושה כל דבר לא טוב. אבל מכיוון שכבר הייתי מודעת, הבנתי גם שהדבר היחיד שיעזור לי הוא טיפול מתאים. בסייעתא דשמיא הצלחתי למצוא מטפלת רגשית שתמכה בי מרחוק, וכשהיה אפשר לחזור לטיפולים, גם קיימנו מפגשים קרובים. במקביל גם שיניתי בהדרכת הפסיכיאטר את הטיפול התרופתי, כי הוא לא היה מדויק. גם הפעם עברה עליי תקופה לא פשוטה, רק שידעתי כל הזמן שיש אור בקצר המנהרה, כי זכרתי מהפעם הקודמת שיש לדבר הזה סוף, והוא לא צפוי ללוות אותי כל החיים. כשהתינוקת שלי הייתה כמעט בת שנה, התחלתי פתאום להרגיש שהחיים דווקא טובים, הכוחות שהיו מכוסים התחילו שוב להתפרץ, ושוב חשתי שאני מתחילה לחיות במלוא מובן המילה".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

ובכל זאת, שנה שלמה להיות בדיכאון זה נשמע נורא!

"נכון, זה באמת סבל עצום, ויש נשים שסוחבות את זה לא שנה אחת, אלא שנתיים-שלוש ואפילו ארבע שנים. זו גם הסיבה שהובילה אותי לנסות לתמוך בנשים שחוות את זה. לפני הלידה הראשונה למדתי להיות דולה ותכננתי לעבוד בכך. כמעט לא הספקתי לעשות זאת, וגם כיום אני לא מלווה לידות, אבל כן משתדלת לתמוך ככל יכולתי בנשים אחרי לידה. אני חושבת שזהו צורך לא פחות חשוב, וכשאני נחשפת לסיפורים של דיכאון, אני מנסה בכל הכוח לעזור ולהמריץ לפנות לטיפול מתאים.

"גם בעצם זה שאני מתראיינת ומדברת על הנושא, אני מרגישה שליחות גדולה – הנה, לא צריכים להסתיר או להתבייש, אפשר פשוט לדבר. לצערי, בעולם של הרשתות החברתיות הכל נראה כלפי חוץ טוב, נראה שכביכול כולם מאושרים והחיים שלהם יפים, אבל זה לא נכון, לכולנו יש התמודדויות, אנחנו בני אדם וחשוב שנטפל בעצמנו.

"כשאני מדברת עם נשים אני גם אומרת להן מהמקום הכי קרוב, שכיום אני מרגישה שירי פי אלף יותר חזקה, בגלל שעברתי את כל המסע הזה. אמנם היה מדובר בבור גדול ושחור, אך הוא גידל אותי בכמה רמות".

מיכל כרמי: "לא אהבתי את עצמי, הרגשתי דפוקה"

מיכל כרמי היא אמא לשבעה, מורה במקצועה ומנחת הורים שמוסרת הרצאות על נושאים שונים. את הדיכאון היא חוותה אחרי הלידה של בתה הבכורה שכיום בת 20. "במשך 15 שנים לא דיברתי על מה שחוויתי, ומלבד בעלי איש לא ידע על מה שעבר עליי, כולל הוריי והאנשים הקרובים אליי ביותר", היא מגלה.

לדבריה של מיכל, הדיכאון התפתח אצלה סמוך מאוד ללידה. "במשך החודש הראשון עוד הכל היה בסדר, אבל אז בבת אחת המצב התדרדר. במקרה שלי אהבתי את התינוקת, לא היה לי שום דבר נגדה, אבל מיום ליום התחלתי להרגיש שאני 'לא ראויה'. בעקבות ההיריון עליתי במשקל והרגשתי שמנה ולא יפה, באותם ימים הייתי סטודנטית לפסיכולוגיה והתחלתי לחוש שאני בכלל לא מצליחה ולא שווה. אם הייתי פוגשת חברה והיא הייתה אומרת לי: 'מיכל, מה נשמע? אני חייבת לרוץ', הייתי מסוגלת לבכות כל היום, כשאני בטוחה שמרוב שאני דפוקה אף אחד לא רוצה להיות בקרבתי. לאט-לאט התחלתי להאמין שאני באמת כזו, ושבעלי עשה טעות שהתחתן איתי".

מיכל כרמי (צילום: רעות לביא)

באיזה שלב התחלת להבין שלדבר שאת סובלת ממנו קוראים דיכאון אחרי לידה?

"בתחילה לא הבנתי  מה קורה איתי, אבל בגלל שלמדתי פסיכולוגיה והייתי חשופה לחומרים מקצועיים, ניסיתי לקרוא על הנושא והבנתי שיש דכדוך אחרי לידה, שתוקף הרבה נשים ובדרך כלל עובר מעצמו בתוך זמן קצר, אבל יש גם דיכאון שהוא חזק ומלווה זמן ממושך יותר. קיוויתי כל הזמן שהדבר שאני סובלת ממנו הוא דכדוך וציפיתי שיעבור, אבל מיום ליום לא רק שהוא לא עבר, אלא אפילו החמיר. הייתי יושבת בכל יום ובוכה על כך שאני חיה בעולם הזה. באחד הימים כשהסתכלתי מהחלון חשבתי שעדיף למות מלחיות, ואז הבנתי שזה בוודאי לא דכדוך ואני כנראה בדיכאון".

נשמע שהייתה לך מודעות ברמה מאוד גבוהה...

"נכון, הייתי מודעת למציאות, וזה לא יוצא דופן. נשים רבות שמתמודדות עם דיכאון מודעות היטב למצבן, אבל זה לא מונע מהדיכאון להמשיך לתקוף אותן".

ציינת שלא שיתפת אף אחד במה שחווית, מדוע?

"זה לא לגמרי שלא שיתפתי. מבעלי כמובן לא יכולתי להסתיר והוא ידע, אבל ביקשתי  ממנו שלא יספר לאף אחד, והוא קיים את הבטחתו. בנוסף, ניסיתי כמה פעמים לפנות לעזרה, כאשר כל פנייה כזו דרשה ממני לגייס כל כך המון כוחות שלא היו לי, ולצערי בכל פעם הרגשתי שטורקים לי את הדלת. הראשונה שפניתי אליה הייתה חברה טובה. סיפרתי לה מה אני מרגישה, ומאותו יום היא פשוט נעלמה מחיי. אין לי ביקורת כלפיה, כנראה שהיא נבהלה או לא הבינה, אבל אותי זה תסכל מאוד וחיזק את ההרגשה ש'אף אחד בעולם לא אוהב אותי', אחר כך גם ניסיתי לפנות לפסיכולוגית, אבל היא כנראה הייתה דמות מאוד לא מתאימה מבחינה רוחנית, וגם אצלה נחלתי אכזבה גדולה.

"בסופו של דבר אני הייתי זו שעזרתי לעצמי, כאשר המצאתי שיטה שתעזור לי - קראתי לה 'גישה שקרנית'. התחלתי פשוט להסביר לעצמי שוב ושוב שאמנם אני חושבת שאני מכוערת, אבל המציאות היא שלפני הלידה הסתכלתי במראה וחשבתי שאני יפה, אז משהו לא הגיוני כאן. גם בלימודים – לא ייתכן שאני באמת טיפשה, הרי הציונים שלי עדיין סבירים, ובכלל עצם זה שהתקבלתי ללימודים מוכיח שאני כן חכמה. כך המשכתי לגבי כל נושא ונושא, כשאני מכריחה את עצמי להבין שהדיכאון הוא זה שאחראי לתחושות האלו, ולא האמת. אט-אט זה עזר והועיל".

מיכל מציינת שכעבור שנה וחצי היא חזרה לעצמה ברמה של 100%. "זו הייתה תחושה נפלאה, גם כי ידעתי שעשיתי את זה במו ידיי ובכוחות עצמי, וגם כי סוף-סוף חזרתי להיות האישה שהכרתי. יחד עם זה, במבט לאחור אני יודעת שחבל מאוד שלא הלכתי לטיפול. הגישה שפיתחתי אמנם עזרה לי, אבל סבלתי כל כך הרבה בדרך, ואני גם לא בטוחה שטיפלתי בעצמי באמת לעומק".

ומה היה בלידות הבאות?

"כל אחת מהלידות לוותה בחרדה גדולה, כי פחדתי מאוד מכך שהדיכאון יחזור על עצמו, שכן הכרתי את הנושא מקרוב וידעתי שמי שסובלת מדיכאון אחרי לידה, חשופה לכך גם בפעמים הבאות. לשמחתי הרבה עברתי לאחר מכן שש לידות, ובאף אחת מהן לא חוויתי דיכאון. לפני כשלוש שנים, בלי שום קשר ללידה, חוויתי דיכאון. הפעם ידעתי מיד מה יכול לעזור לי ומיהרתי לקבל טיפול NLP שהיה מוצלח מאוד ועזר לי לחזור לחיים. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדיכאון הזה לבין הדיכאון שעברתי אחרי לידה, אבל מבחינתי היה ברור לי מה אני צריכה לעשות. ידעתי שאני לא מוכנה לטפל בכך שוב בכוחות עצמי, אלא חייבת עזרה של איש מקצוע, וכאמור כך היה".

כיום מיכל מלווה באהבה ובאהדה לא מעט נשים שחוות דיכאון אחרי לידה וגם מוסרת על כך הרצאות. לדבריה, אחד הדברים החוזרים אצל כולן הוא תחושת הכאב הפיזי. "נכון שדיכאון הוא בנפש, אבל מי שחווה אותו יכול להעיד שהוא מלווה ממש בתחושה פיזית של כאב בגוף – כאב ראש, כאב גוף, שלא עוזב במשך 24 שעות ביממה. בנוסף, קיימת תחושה רווחת מאוד של 'לא ראויה'. לא מזמן הגיעה אליי אישה צעירה שהחיים שלה נראו על פניו מושלמים – שתי בנות קטנות, עבודה טובה, פרנסה בשפע... אבל היא ישבה ומיררה בבכי על כך שהיא לא ראויה לכלום. היא אמרה לי: 'אני פשוט לא אוהבת את עצמי, לא מסוגלת לחיות עם עצמי'".

למיכל יש מסר ברור: "אם את חושבת שאת סובלת מדיכאון אחרי לידה, אל תהססי מלפנות לאשת מקצוע מתאימה, וחשוב שתוודאי קודם לכן שהיא באמת מתאימה לסגנון שלך ושתרגישי כלפיה ביטחון, כי כפי שציינתי אני נכוויתי עם פסיכולוגית שלא התאימה לי כלל. בנוסף, אסור להתבייש מלשתף את הסביבה הקרובה, כי אלו האנשים שהכי יכולים לתמוך בך. בהרצאותיי אני פוגשת הרבה מאוד נשים שמספרות לי שחוו דיכאון ומעולם לא דיברו עליו, וזה כל כך מכאיב לי, כי הסבל גם ככה גדול מאוד, ואסור להוסיף לו מטען נוסף של סודיות והסתרה. מהיכרותי עם השטח אני יכולה להעיד שהדיכאון תופס גם אימהות רגישות, מקסימות ומוכשרות, זה שאת עם דיכאון לרגע לא אומר עלייך כלום".

ויש לה גם מסר לכאלו שחושבות שהן מזהות דיכאון אצל בת משפחה או חברה קרובה: "אל תהססו לפנות ולשאול אם אתן יכולות לעזור לה במשהו, וכשאני אומרת עזרה אני לא מתכוונת דווקא לשבת ולהאזין לה במשך שעות. אפשר אפילו להביא עוגה, או סתם כך להתעניין בצורה חביבה ולשאול מה נשמע. לי למשל עזר מאוד כשחברות היו כותבות לי: 'איזה כיף היה לראות אותך אתמול'. הן עשו זאת בלי לדעת את מצבי, אבל לעתים קרובות הן ממש החיו אותי. כדאי לזכור שאישה בדיכאון משוועת לשמוע משפטים טובים שיחזקו אותה, זהו הנשק נגד הדיכאון, ואם רק תספקו לה אותו – זה יוכל להועיל מאוד.

"ועוד משהו חשוב - אם היא בוחרת לשתף אתכן תקשיבו לה באמת, כי אנשים בדיכאון רגישים מאוד לאמת, ועלולים לקחת קשה אם יבינו שלא באמת הקשיבו להם או הבינו אותם. כמובן שאם מזהים שהאישה מצויה ממש בסכנה, יש לפנות מיוזמתכם לאיש מקצוע, ולעשות זאת בהקדם".