מסרים שבפסוקים: מה הכי חשוב בבחירת בן/בת הזוג, ומהי הדרך להצליח בחיים?

(עליית כהן) (א) וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת (עם) יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ:

כבר קראנו לפני כן (בראשית מ"ו, ח) את שמות היורדים למצרים, מדוע התורה שוב מונה אותם? להראות שהיו צדיקים ואהובים על הקב"ה שסופר אותם שוב ושוב כמונה מרגליות, אחד אחד בשמותם.

אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ - מבואר בתלמוד (יומא ב ע"א) שנהוג לקרוא לאשתו של אדם בלשון כבוד "ביתו". חשש יעקב אבינו שצאצאיו יתחתנו עם מצריות (שהיו בדרגה רוחנית ירודה) ודאג לחתן/לשדך את כולם לפני שירדו למצרים (רבנו בחיי, חזקוני ועוד). ואומנם במצרים בעזרתו של יוסף בוודאי שהיו מוצאים שידוכים עם משפחות האצולה העשירות. מכאן מוסר לדורות, שהשיקול החשוב ביותר בעת בחירת בן/בת הזוג הוא דרגתו הרוחנית ומידותיו. והרי בכך תלוי עתידו הן הרוחני והן הגשמי שלו ושל ילדיו שיוולדו לאחר הנישואין, שאף אם הוא עצמו צדיק, יכול לסבול מקרבתו של אדם ירוד - "אוי לרשע ואוי (גם) לשכנו" (נגעים י"ב, ו').

(ב) רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה: (ג) יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבְנְיָמִֽן: (ד) דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר: (ה) וַֽיְהִ֗י כָּל-נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף (עם יוסף ש) הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם:

הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם - וכי איננו יודעים היכן היה יוסף? מסבירים חז"ל (במדרש ספרי) כי משמעות מילים אלו להדגיש שיוסף נשאר צדיק למרות היותו במצרים. כאמור, כל הבנים היו צדיקים, אך יוסף הוא מעל כולם, שהרי הוא היה צדיק למרות הקשיים שהיו לו כאדם שזכה למעמד חברתי רם ובין אנשים ירודים במעשיהם. נכתב בתורה לנצח נצחים "ויוסף היה במצרים", וכך מכריזים בשמיים על כל אדם שעומד בניסיון למרות הקושי שחווה: "מני היה מנומס ונחמד לסובביו למרות הדיכאון ממנו סבל", "איילה לבשה לבוש צנוע למרות שסביבתה נהגו אחרת",  "אבי כיבד את אימו בעלת האופי הקשה"... אדם כזה יקבל שכר גדול לאין שיעור שנאמר "טוב אחד בצער ממאה שלא בצער" (אבות דרבי נתן).

(ו) וַיָּ֤מָת יוֹסֵף֙ וְכָל-אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא: (ז) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם:

(לוי) (ח) וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ-חָדָ֖שׁ עַל-מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדַ֖ע אֶת-יוֹסֵֽף: (ט) וַיֹּ֖אמֶר אֶל-עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: (י) הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ (נפעל נגדו בחוכמה) פֶּן-יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי-תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם-הוּא֙ עַל-שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם-בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן-הָאָֽרֶץ: (יא) וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים (משגיחים) לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ (מחסנים) לְפַרְעֹ֔ה אֶת-פִּתֹ֖ם וְאֶת-רַעַמְסֵֽס:

(יב) וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ (התחזק ע"י שהצליח והתעשר (רס"ג)) וַיָּקֻ֕צוּ (פחדו) מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

בפשט הפסוק רואים אנו את כוחו של השם יתברך, שהוא היחיד שקובע מה יהיה עם האדם/העם. וגם אם כל העולם ירצה במפלתך וישתדלו מאוד בכך, אם השם איתך - היפך הטבע וההיגיון רק תצליח יותר ויותר. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים (אל בעל הכוח. אלוהים - בעל כל הכוחות) בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.

אך מסר נפלא נוסף טמון בעומק הפסוק. הוא מציג כלל לפיו העולם בנוי: כּאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ. דווקא כאשר האדם יסבול - יקבל בזכות זה מתנות גדולות. דווקא כשסוחטים את הלימון ניתן לעשות לימונדה.

2 מסרים אנו למדים:

א. לעולם לא להתעצב מצרות וסבל שאנו מקבלים. מכל רגע ורגע של סבל יצמחו לנו עוד ועוד מתנות.

ב. לא לברוח מקושי, תמיד לחפש את המשימות הקשות לביצוע. לא שמענו על אדם שזכה לגוף שרירי ע"י אימונים קלים. כך אדם שרוצה להגיע לפסגות אליהם לא כל אחד זוכה להגיע, חייב לעשות מאמץ יוצא דופן. כּאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן (אז) יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן (אז) יִפְרֹ֑ץ.

* כאן המקום לציין שאנחנו בתחילת ימי השובבי"ם, ימים סגוליים לתיקון עוונות העבר בכלל ובפרט פגם הברית, נידה וכד'. אדם שנמצא בדרגה רוחנית גבוהה, לא יוותר על תעניות שנוהגים לעשות בימים אלה (ניתן לשאול רב מקובל ידוע כגון הרב בצרי על פרטים נוספים). או אז יראה איך ישתחררו ה'סתימות' בחייו ויגיע אליו השפע והישועות אליהם ציפה זמן כה רב. שהרי בד"כ לפי מעשינו הטובים יכולים אנו לקבל הרבה יותר, אלא שעוונות העבר מונעים מאיתנו.

(ישראל) (יג) וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ: (יד) וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכׇל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כׇּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃ (טו) וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃ (טז) וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאׇבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה׃ (יז) וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃

וַתְּחַיֶּ֖יןָ - אם לא עשו כדברי פרעה מובן שנתנו לילדים לחיות, מדוע הדבר מודגש שוב? מכיוון שהן עשו מאמצים כבירים שינצלו (אבן עזרא), תוך סיכון חיי עצמן. ולמרות שהן לא היו עבריות (על פי הפשט) ורק מונו ע"י פרעה ליילד את העבריות (רוקח, אברבנאל). (וזוהי כוונת המילים לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת (פסוק טו) - למיילדות את העבריות). זכו שמופיעות שמותיהן בספר התורה ונקראות מדור לדור ע"י העם הנבחר: אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה. וכבר בחייהן קיבלו שכר כפי שמופיע בהמשך הפרשה, שבני ישראל התרבו ועקב ריבוי הלידות גדל מקור פרנסתן: (כ) וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת (שהרי) וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם - וַיַּֽעַצְמ֖וּ (המיילדות כלכלית) מְאֹֽד. וגם המיילדות עצמן זכו לצאצאים רבים: וַיְהִ֕י כִּֽי-יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת-הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים: