איך לשמור על החומות?

השבוע אנו מתחילים לקרא את פרשת הגלות הארוכה של בני ישראל במצרים, המשפחה היהודית שמנתה שבעים נפש בסך הכל הפכה ברבות הימים לאומה גדולה ועצומה, בהתרבות על טבעית שגזלה את שלוותם של המצרים. התורה מונה את שבעים הנפשות הללו ומסיימת 'ויוסף היה במצרים' – הציון הזה שרומז כדברי רש"י גם על יציבותו של יוסף ואיתנות עמידתו בכל המצבים – אינו בא לציין את מעלתו של יוסף שהרי אין זה עניינו של הכתוב, כנראה היא באה לגלות לנו מי היה זה שסלל את הדרך לקיום בגלות הזו ובאלו שאחריה, מה הם תנאי ההישרדות בין הגויים, בניכר, ובתנאים לא קלים.

יוסף לא הסתפק בדוגמה האישית שהנחיל, הוא גם דאג באופן מיוחד לתנאים שיאפשרו את הישרדותו הלאומית והדתית של עם ישראל.

הבה נפנה לרגעים הראשונים של ביאת יעקב ובניו למצרים, כפי שהם מתוארים בפרשת ויגש.

יוסף מקדיש מאמצים רבים ומתכנן בעקביות את מגורי אביו ואחיו בארץ גושן. הוא מנחה אותם להציג את עצמם כאנשי מקנה כבסיס לבקשה הזאת, והוא מורה להם אף לבקש זאת מפרעה תוך כדי הצנעת היכולות האחרות שלהם.

מה החשיבות הגדולה במגורים בארץ גושן? יתכן שהמגמה היתה בידול מוחלט מהמצרים, אולם לדברי רש"י הנימוק הוא מפני היותה ארץ מקנה וראויה להם לרעיית הצאן. ועדיין אנו תמהים מה החשיבות הגדולה בשימור המקצוע של רעיית הצאן - ומה רע שילמדו את עבודת האדמה למשל, שהם עתידים לעסוק בה בארץ ישראל?

חומות הגטו

אולם נראה שכל זה כדי להעמיק את הבידול מהמצרים. 'תועבת מצרים כל רועה צאן', ואם כן המקצוע הזה מבטיח את שמירת הבידול מהמצרים. ניתוק גיאוגרפי על ידי ישיבה בארץ נפרדת וניתוק חברתי עד כדי ריחוק ותיעוב – אינם בעיה, אלא מגמה מכוונת להישרדות העם.

ואגב, גם בחירת העיסוק הזה על ידי חלק מגדולי האומה בהמשך הדורות מוסבר על ידי רמח"ל במסילת ישרים – כאמצעי להתבודדות וניתוק מהשפעת החברה.

לא זו בלבד, יוסף משתלט באמצעים כשרים על כל אדמות מצרים וקונה את אזרחיה לעבדים לפרעה, במסגרת זו הוא מחולל שינויים בכל מפת ההתיישבות המצרית ומעביר את העם מעיר לעיר.

זה הוגן וצודק מכיון שצריך לתת ביטוי לעובדה שהם כבר אינם הבעלים על בתיהם ואדמתם. אולם מסתתר כאן מניע נוסף – בדרך זו יוכלו בני ישראל להתיישב במקום שייבחר להם ללא הרגשה רעה (רש"י). בכל טרחותיו ותכנוניו היה יוסף ממוקד ביצירת חומות ה'גטו', בידוד גאוגרפי ובעיקר תרבותי וחברתי שימנע את ההתערבות ואת ההשפעה התרבותית של מצרים.

התחלת השעבוד – כיצד?

יום אחד אחרי התייעצויות ממושכות מחליט פרעה 'הבה נתחכמה לו' ובתכנית סודית מתרקם פרוייקט בינוי אדיר, אליו מתגייס כל מי שמצרים יקרה בעיניו. גם פרעה המלך רב העוצמה זה שרואה את עצמו כאליל, מתגייס בעצמו לעבודה כדוגמה אישית וכתמריץ לכל פטריוט מצרי.

העם היהודי לא יכול לשבת בצד. 'אנחנו ניראה פרזיטים' אומרים מקצתם. 'אנחנו באמת חייבים הכרת טובה למצרים' אומרים אחרים. הגיע הזמן לצאת מהגטו... אי אפשר לחיות במדינה בתוך מדינה, די לאוטונומיה העברית – קוראים המצרים.

כמעט כולם נענים לקריאה, בהתלהבות יהודית אופיינית, בכנות של רצון טוב, ובהוקרה לארץ שאירחה אותם. רק שבט לוי נשאר מסוגר, לא מתנדב, לא מתגייס, אולי גם משמיע דעות אחרות: אולי כדאי לזכור מי הציל את מצרים מרעב – יוסף, ומי בכלל הפסיק את הרעב – יעקב, אז מה הם רגשי הנחיתות הללו? ומה יהיה המחיר של ההתקרבות הזו?.

הסוף ידוע לכולם. ההתייפייפות ורוח הפטריוטיות הביאה את הבגידה הגדולה של מצרים שלא זכרו לא את יוסף ולא את יעקב, ופריצת חומות הגטו הביאה את המצב של 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה'.

מה שעוד נשאר מההתבדלות היהודית היו הסימנים החיצוניים, השם השפה והלבוש היהודי ובזכות שלא שינו שמם ולשונם ולבושם – לא נטמעו לגמרי – ועדיין עמדה להם ברית אבותם.

הדיבורים על התמזגות בסביבה וביטול המחיצות חוזרים על עצמם במשך הדורות, בווריאציות שונות. היכולות של ה'נאורים' להכיל את השונה ולכבד את זכויותיו נגמרות ונעצרות בנקודה הזו, והטפות צדקניות המתנחלות בלבבות חלשים וחסרי חוט שדרה – מביאות את עם ישראל שוב ושוב לשבירת מחיצות הבידול - וחוזר חלילה לסבל ואסונות... רק לפני 80 שנה זה קרה, כשמאות שנים של התמזגות בתרבות הגרמנית הנאורה עד כדי התבוללות – הסתיימו באקורד הנורא של השואה.

הגירסה העכשווית פונה ישירות ל'שבט לוי' ומנסה בפיתוי ובאילוץ להוציא אותו מחומותיו, ובעז"ה היא לא תצלח. יש לנו ניסיון רב שנים ומנהיגים רוחניים שיידעו לשמור על החומות.