סיון רהב מאיר: מתנת החיים של הרב ישעיהו הבר ז"ל

"שלום סיון, זו תורמת הכליה אפרת בדיחי. בעמותת 'מתנת חיים' לתרומת כליה יש מסורת: כל התורמים מוזמנים פעם בשנה לשבת גיבוש בבית מלון. הקורונה הפסיקה את המסורת, אבל לא את התרומות. להיפך. רק בשנה האחרונה יותר מ-215 איש בארץ תרמו כליה, בחינם, לאדם שהם לא מכירים. בסך הכול נתרמו עד היום יותר מ-1,150 כליות. שבת הגיבוש חזרה כעת, אבל בגלל הכמות הגדולה, הוחלט לפצל את מאות התורמים לשלוש שבתות שונות.

"אני חוזרת כעת מהשבת הראשונה, במלון לביא. רגע השיא בשנים עברו התרחש תמיד בסעודה השלישית בשבת, לפני הפרידה. הרב ישעיהו הֶבֶּר, מייסד העמותה, היה קם ומדבר בהתרגשות והופך את כולנו למשפחה אחת, למהפכה אחת. אבל הרב הבר נפטר מקורונה, לצערנו. חסרונו הורגש מאוד לאורך השבת, ונעשה בולט ביותר כשהתחילה הסעודה השלישית.

"רעייתו, הרבנית רחל הבר שמנהלת את העמותה כיום, היא שדיברה. כשקולה נשנק מדי פעם, היא אמרה לנו כך: זוהי השבת שבה אנחנו עוברים מספר בראשית לספר שמות. יעקב אבינו נפטר ונפרד מבניו, אבל חז"ל אומרים לנו שיעקב אבינו לא מת, כי כל עוד זרעו בחיים – הוא בחיים. כל עוד משימת חייו ממשיכה, הוא עדיין חי, נוכח, קיים בעולם הזה. ואז אמרה: כולנו מרגישים כך ביחס לבעלי, בזכותכם. כל עוד הערכים של האדם ממשיכים להתגשם, הוא איתנו".

מאיר בנאי, חמש שנים

חמש שנים לפטירת מאיר בנאי ז"ל. הזמר, המלחין, היוצר. הנה כמה ציטוטים של מאיר, מתוך ראיונות שזכיתי לקיים איתו לאורך השנים:

• "לא ישנתי לפני הריאיון הזה. אני שונא את זה, זה מלחיץ אותי. המקצוע הזה לא מתאים לי. זו לא הצטנעות, זו באמת מעמסה. אבל לא יכולתי להתכחש לכך שקיבלתי כישרון ואני צריך להשתמש בו, אי אפשר להגיד לו לא. רק כשאני עם הגיטרה אני לא ביישן, איתה אני מרגיש מוגן".
• "אנחנו בעידן שבו שחטו את כל הפרות הקדושות, אנשים אומרים 'אין אלוקים'. אז אני אומר שזה גם טוב. כי אם אין אלוקים, אם הכל מותר, אז מותר גם להאמין באלוקים".
• "כששואלים אותי מי הרב שלי אני עונה: רבי נחמן מברסלב. הוא מלטף אותך, מחבק אותך, מקים אותך בעדינות. זה מקצוע קשה, להיות עובד השם, והעצות שלו עוזרות. אני מרגיש שהוא אומר לי כל פעם מחדש: ׳אתה מה-זה ראוי׳".
• "שאלו אותי מה קרה שאני מוציא דיסק של שירי תפילה, ועניתי: כולנו מתפללים, וזה טוב. מי לא אומר 'הלוואי ש...' או 'אני רוצה ש...'. כל אדם מתפלל, זה פותח את הלב, פותח את הנשמה".
• "כשאני מנסה לכתוב על היהדות לבד, זה יוצא לי קיטשי. עוד לא הצלחתי. זה חיפוש מעניין ואני עוד אמצא את המילים, יש למה לחכות. בינתיים הלחנתי את המילים של הפיוטים. רבי שלום שבזי, אבן גבירול, אבן עזרא, הם כתבו בשבילי את תחושותי".
• "החזרה שלנו בתשובה היא לא מהפכה ולא מרד, אנחנו חוזרים למחוזות שבהם כבר היינו, האמונה תמיד הייתה שם".

מאיר בנאי ז"ל

ליאל

בתקופה שבה היינו בשליחות בארצות הברית, ראיתי עד כמה יש שם יהודים שמחוברים לפה. בתפילות, בתהילים, במעשים טובים שם - שישפיעו לטובה כאן. בכל פעם מחדש הודיעו על תפילה על מישהו "מארץ ישראל". הנה הזדמנות בשבילנו להתחבר רגע לדופק שלהם, להשתתף איתם מכאן בצער.

ליאל נמדר, בת 15 מניו יורק, נהרגה בתאונת דרכים במוצאי שבת. הקהילות בפייב-טאונז ובגרייט-נק אבלות. ליאל הייתה חברה של הבת שלנו. היא למדה בתיכון TAG ובאותו לילה חזרה ממפגש בניו-יורק של בוגרות מחנה הקיץ "שטרנברג", כאשר רכב של נהג שיכור, שוהה בלתי חוקי בארה"ב, התנגש ברכב שבו נסעה עם חברות.

ההלוויה שלה התקיימה כאן בירושלים. הקהילה האמריקאית של ירושלים התייצבה בהמוניה בשעת לילה מאוחרת בהר המנוחות, יחד עם מאות צעירים וצעירות שבאו ללמוד כאן לשנה.

מאז ההלוויה, במעין מבצע ספונטני, אלפי אנשים החלו לעשות דברים מיוחדים לעילוי נשמת ליאל דינה בת אפרים: החל מחלוקת נרות וחלות לשבת ברחבי ניו יורק ביום שישי, ועד להבדלה המונית לעוברים ולשבים בשכונות יהודיות שם.

שני סיפורים קטנים-גדולים על ליאל מלווים את השבוע הזה, שניהם התרחשו בדקות האחרונות לחייה:

• בסוף המפגש עם חברותיה במוצאי שבת, לפני שהבנות עלו לרכב, החל לרדת גשם. כל הבנות נכנסו פנימה לתוך האולם. רק ליאל משכה שתי חברות החוצה ואמרה להן: "בואו נרקוד בגשם!". זה הווידאו האחרון שלה, רוקדת בגשם עם חברות, שמחה כמו תמיד, מנצלת את הרגע.
• בהודעת הטקסט האחרונה ששלחה, ממש שניות לפני התאונה, היא כתבה לחברה שלה: "תוכלי להזכיר לי להגיד 'שמע ישראל' הערב?". החברות שלה אמרו אחר כך שליאל הרי תמיד זכרה. כנראה שזאת הייתה הדרך שלה להזכיר לחברה הזו להגיד "שמע ישראל" בעצמה, בלי לפגוע בה.

תנחומים להורים אפי ומאיה, ולאחים – נטלי, עמנואל וינון. בשורות טובות מירושלים.

מה עם לצעוק?

איך מתחילה גאולה? בצעקה. השבוע מתחילים לקרוא את ספר שמות, את סיפור יציאת מצרים, ופתאום שמתי לב לפרט קטן שמופיע עוד לפני עשרת המכות ולפני כל הניסים והנפלאות: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים מִן הָעֲבֹדָה".

פרשנינו מסבירים: כדי שהמצב ישתנה, צריך קודם כל לרצות מאוד שהוא ישתנה. לצעוק, לזעוק, להתפלל שזה ייפסק. האם מול כל הצרות – למשל מול הקורונה הארורה שמסרבת להיעלם מן העולם – אנחנו זוכרים גם לזעוק, ולא רק לנתח ולהסתכל על גרפים?

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, שמכונה הנצי"ב, כותב שבני ישראל עדיין לא ידעו אז איך בדיוק להתפלל. לא היה להם נוסח. לדבריו הם היו אנשים פשוטים ומגושמים שעבדו קשה, והצעקה שלהם הייתה רק: "אוי ואבוי, ה' אלוקי אבותינו". וזהו, זה הספיק. הצעקה נשמעה, והפסוק הבא הוא: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹוקים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹוקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב". ברגע אחד עברנו מהשעבוד הנורא, אל הברית עם אברהם, יצחק ויעקב.

אז ספר שמות מתחיל, והוא לא ספר היסטורי אלא ספר אקטואלי. שנדע לזעוק, ונזכה להיגאל, כל אחד מהשעבודים שלו.

האם מערכות היחסים שלנו במצב דומם, צומח, חי או מדבר?

הרב מיכי יוספי סיפר לנו בסדנת "מתחדשות" על כלי לטיפול זוגי ולאבחון מערכות יחסים. לדבריו, יש ארבע דרגות בזוגיות ובמערכות יחסים: דומם, צומח, חי ומדבר.

דומם – מבחוץ זה נראה כאילו אין מריבות וצעקות, אבל אין שם אנרגיה של חיים. הכל דומם. אף אחד במערכת היחסים לא מדבר על מה שמפריע לו, אף אחד לא משתף, הכול מאוד בודד. זו דרגת ההתפתחות הנמוכה ביותר.

צומח - כאן המצב כבר לא דומם, יש פה כבר איזו הבעה של רגש, אבל לא באופן אמיתי. למשל: מישהו עוזב את החדר בטריקת דלת. הוא לא מסביר, ולכן צריך לשאול אותו: מה מפריע לך? על מה אתה כועס? לפחות הוא לא שותק לגמרי, אבל עדיין, זה לא בריא לחיות ככה. זו התנהגות ילדותית, כמו תינוק שבוכה וצריך לברר מדוע. עבור אנשים בוגרים, זה קשר מאוד מעייף.

חי - הצד השני כן מדבר, אבל לא אומר מה הוא מבקש, מה הוא צריך. הוא רק מביע האשמה ותלונה. זו כמובן דרגה טובה יותר מהדומם והצומח, אבל עדיין זה לא תקין. למשל: "למה לא קנית לי מתנה ליום הולדת?". הכול מלא רגשות אשם ומצפון.

מדבר – זו מערכת יחסים מתוקנת. אני משתף, מספר מה אני מרגיש, אומר בכנות לצד השני מה טוב ומה רע לי. גם אם הצד השני לא נמצא באותה רמה של פתיחות וכנות, גם אם הוא תקוע ברמה נמוכה יותר, אני פועל מתוך התדר הנכון, בתקווה שגם השני יהפוך למדבר.

האתגר, אמר הרב מיכי יוספי, הוא קודם כל לדעת באיזו דרגה אני נמצא, ואז לנסות לעלות ולהשתפר, ביחד.

בהצלחה.