פרשת שמות: מדוע סירב הרב לצפות בחדשות?

מישהו התלונן בפני על כך שערך הדולר צונח.

השבתי לו, שיותר הגיוני היה שהשקל יצנח.

"למה, זה קשור לימות המשיח?", הסתקרן.

"לא", השבתי, "פשוט רק בארץ מי שיורד הכי נמוך יכול להיות אפילו ראש ממשלה...".

זה הזכיר לי את השדכן שניסה לשכנע את אבי המיועדת שמדובר בהצעה של בחור ייחודי.

"למשל", פרט השדכן את שבחיו, "הוא שומר את שאריות הסופגניות עד ערב פסח, ושורף אותן עם הלולב בשריפת חמץ; הוא מקפיד לשיר זמירות גם בסעודת "טועמיה" בערב שבת; הוא משתדל לא לאכול לפני שחרית, גם כשזה מאלץ אותו לחכות עד הצהרים; ומה שהכי מרשים, שאחרי כל הפגישות שהיו לו - בכל השידוכים שהוצעו לו עד עתה - הוא מצדו אף פעם לא נתן תשובה שלילית"...

ממש מזכיר את השידוך המושלם בין המנהיג הקרח מצד השמאל-ימין, לבין השמאל המוצהר ובני דודינו; גם הוא מעולם לא הגיב בשלילה להצעה שסיכנה את כסאו - אף במחיר הפקרת עמו, וגם לו מחפשים "שבחים" מתחת לשטיח, בנוסח הצלת תוכים וכדומה.

מה אגיד לכם, לו היה בידי, הייתי מציע לשנות את שם מבנה הכנסת ל"בית הכיסא"; הרי בשניהם האדם מעוניין רק בכיסא, ומאותה סיבה...

בכל אופן, יש בממשלה הנוכחית אמצעי המחשה מושלם להבנת פרשיות השבוע - כיצד יתכן שמנהיג נבער יצליח למרר את חייו של עם שלם...

אז לא נותר לנו אלא לאחל כמנהג האופטימיים: עברנו את פרעה, נעבור גם את הבנטוטייה הזאת!

בינתיים, נתבונן בשעבוד אבותינו, ומשם אלינו.

* * *

עם ישראל נכבש תחת המגף המצרי, ומשה רואה ועיניו כלות. לאחר שהרג את המצרי שהכה יהודי, נודע הדבר לפרעה ומשה נאלץ לברוח.

שנים חלפו, בינתיים מת פרעה מלך מצרים, ויום אחד חווה משה התגלות אלוקית בסמוך להר סיני.

וכה דיבר עמו האלוקים: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל ... וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו (לפרעה) ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹקֵינוּ" (שמות ג', ט"ז-י"ח).

וכך אכן דרשו משה והזקנים מפרעה: "וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָֽעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵֽלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹקֵינוּ" (שם ה', ג'; ח', כ"ג).

צריך להבין, מה עניינה של דרישת ה' מפרעה, שבני ישראל יצאו למדבר רק למשך שלושה ימים, והלוא המטרה הייתה שהם יצאו לחירות?

* * *

מעשה ברב שעלה לבקר חולה בביתו. כאשר נפתחה בפניו הדלת, הוא חשב לרגע שחזר לעידן "שוכני המערות"...

הסלון הגדול היה חשוך ואפלולי, וריצדו בו אורות כחלחלים וכתומים, מלווים בקריינות מתכתית בשפה זרה.

"אני רואה שאני מפריע", אמר הרב, "אבוא בפעם אחרת, אצלצל קודם", ופנה ללכת.

"חס וחלילה", אמר החולה והזמין את הרב להיכנס פנימה. המרקע כובה והאור הודלק, ובין רגע שבה המערה להיות בית לכל דבר ועניין.

בין הרב לחולה התפתחה שיחה על רופאים ורפואות, הרב יעץ ועודד, ועיני החולה זרחו מאושר.

בתום השיחה, שאל החולה: "מדוע הרב סירב לראות את החדשות? וכי לא מעניין אתכם מה מתרחש ביוגוסלביה, בארצות הברית או בארץ?".

"דווקא מעניין אותי", השיב הרב, "ומשום כך אני קורא את העיתון החרדי מדי יום, ומתעדכן בכל".

"אה, אינה דומה שמיעה לראיה", אמר החולה, "לראות בטלוויזיה זה אחרת לגמרי!".

"נכון!", השיב הרב.

"נו", תמה החולה, "אז מדוע הרב סירב לראות?".

הסביר הרב: "כידוע לך, אני מכהן כדיין. יום יום אני שומע טרוניות ומריבות, רואה איך בתים נהרסים בגלל שטויות, איך חלומות מתנפצים וחיים נשחקים, ואני תוהה לעצמי: כיצד זה קורה? למה אצל אבותינו זה לא קרה?

"ודומני שמצאתי את התשובה", אמר הרב, "לאבותינו היו חיים קשים, גזירות ורדיפות, מתחים וחרדות, אבל הם דאגו שזה יסתיים על מפתן הבית. בבית עצמו היה אור וזוהר, שלווה וטוהר, מקדש לחינוך ילדים ומשכן לשכינה.

"הטלוויזיה שברה את זאת! ישנם בתים שבני הזוג שכחו איך לדבר זה עם זה... הבעל חוזר הביתה הישר ל"חדר החושך"... הטלוויזיה פרצה את חומות הבית וכל העולם החיצון פולש אליו, על תרבותו ואווירתו, אלימותו ותועבותיו".

וזאת אמר הרב על הטלוויזיה של אז...

אבוי מה היה אומר על האינטרנט של היום...

לבית המקדש עשה שלמה המלך "חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים" (מלכים-א' ו', ד'). דהיינו, חלונות "שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים" (רש"י), וזאת כדי להראות שאין המקדש זקוק לאור מבחוץ (מנחות פו ע"ב).

"הבית היהודי", סיכם הרב לאותו חולה, "צריך שיאיר ויזהר ויקרין החוצה, אך עליו להיות אטום ל"אור" שבחוץ, לבל יכנס אל מקדשו פנימה! וכך אני מעצב את ביתי, בית של אושר פנימי, מבצר של קדושה, של אהבה וחינוך".

כעבור שבוע הגיע החולה לבית הכנסת. לאחר התפילה הוא ניגש אל הרב ואמר: "אשתי האזינה לשיחה, והיא מכרה את הטלוויזיה".

"נו, ודאי היו לה סיבות", אמר הרב.

"אכן", השיב האיש, "מאז האור דולק בביתנו בערבים". והוא לא התכוון רק לנברשת החשמל...

* * *

האנגלי אומר: "ביתי הוא מבצרי", אבל יהודי צריך שיאמר: "ביתי הוא מקדשי!", ולנהוג בביתו כראוי לנהוג בבית מקדש.

כאשר בית יהודי שומר על אטימות מפני הרוחות הזרות שבחוץ, הרי שהאור התורני שבפנים מקדש אותו, ובבית מקדש כזה, האיש שבו נעשה ככהן גדול, האישה - לאשת כהן מרוממת, והילדים - לפרחי כהונה אציליים!

ומה עושה את כל זה? אור התורה שבבית היהודי!

מסביר רבי יעקב קמינצקי זצ"ל (בספרו "אמת ליעקב"), שזאת הייתה מטרת היציאה למדבר ג' ימים.

בתכנית המקורית, שעבוד מצרים היה אמור לארוך 400 שנה (בראשית ט"ו, י"ג), כאשר בתומם היו ישראל נגאלים ושוב לא היו זקוקים לגלות אחרת.

אולם ישראל שבאותו הדור שקעו במ"ט שערי טומאה, ואילו היו שוקעים חלילה בשער החמישים - שוב לא היו נגאלים לעולם (זוהר חדש, יתרו), כיון שהיו ללא תורה (אור החיים, שמות ג', ח').

כדי לקטוע את ההתדרדרות הרוחנית, נדרשה היציאה לעבוד את ה' במדבר - כדי להתנתק מאווירת מצרים! הטעינה הרוחנית מיציאה זו הייתה מאפשרת לישראל להשלים את סך שנות השעבוד כדי לזכות בגאולה השלימה.

אולם פרעה סירב לכך, ומפני כך הוצרך ה' לגאול את ישראל ממצרים טרם השלמת הזמן, שלא יכנסו חלילה בשער החמישים של הטומאה.

כתוצאה מזה הוכרחנו לסבול גלויות נוספות.

המסר מדבריו מפעים בעוצמתו.

גם אם אדם שקע במ"ט שערי טומאה, בכוחה של אתנחתא רוחנית - על בסיס יומי וקבוע - למנוע את המשך התדרדרותו הרוחנית!

הרי לך כוחו של שיעור תורה, ולו רק לשעה ביום!