"חשבנו שיהפוך לבחור ישיבה, אך הוא התדרדר לדיוטה הכי תחתונה"

"את רואה את הנער הזה?" הרב בדוש מציג בפניי תמונות מפעילות הקירוב הנרחבת שלו בבית שאן, ואצבעו נעצרת על נער צעיר, כמעט ילד, עם בלורית גדולה, עגיל מתנודד ומבט סקרן. "אם את שמה לב, זו תמונה יחסית ישנה – לפני כעשר שנים. הילד המתוק הזה הגיע לפעילות שלנו, ובדיוק באותו ערב התארח אצלנו אחד הרבנים הגדולים, והוא ישב לידו. התפללנו ערבית ולאחר מכן הרב התעתד למסור שיעור. שאלתי אותו על מה ידבר, והוא ענה לי שהוא מתכוון לדבר ברמה הבסיסית ביותר, שכן נראה לו שזהו השלב בו נמצאים תלמידינו כרגע. שאלתי מדוע הוא חושב כך, והוא ענה ששמע את הילד שעומד לצדו מתפלל שמונה עשרה, וכשהגיע לתפילת מודים הוא אמר גם את ה'מודים דרבנן' וגם את ה'מודים' הרגיל, מה שאומר שאפילו דיני שמונה עשרה לא ידועים על בוריים, אז נראה שהכי נכון לדבר ברמה הבסיסית.

"מאז חלפו בערך עשר שנים, ולאחרונה הגיע שוב אותו רב כדי למסור אצלנו שיעור, הפעם לפני בחורי ישיבות ואברכי הכולל. הוא דיבר על נושא מורכב מאוד והזכיר ספר מסוים שאינו ידוע כלל, ואז הצביע מישהו וציטט בעל פה מתוך הספר. הרב היה המום, הוא אמר לי לאחר מכן: 'אני מוסר שיעורים בכוללים בכל רחבי הארץ, ואף אחד לא מכיר את זה'. לא יכולתי שלא לחייך בתגובה, והזכרתי לו את מה שהיה בפעם הקודמת שביקר כאן, לפני עשור. 'האברך הנדיר הזה', אמרתי לו, 'הוא הילד של מודים דרבנן'".

ילדים של קירוב

הרב בדוש ממשיך להציג את התמונות, וקשה שלא להבחין באהבתו העצומה לילדים, לנערים ולאברכים הרבים שנראים בהן. כולם תושבי בית שאן, כולם התקרבו ליהדות דרך תנועת 'חנוך לנער' שבראשותה הוא עומד.

"הכל התחיל משיעור קטן", הוא מסביר, וניכר שהוא מתרגש. "שיעור קטן, מינורי, שמסרתי לקבוצת בחורים. זה היה לפני כעשרים ושתיים שנה, בתקופה בה כמעט לא היו סממני יהדות בבית שאן. אני התגוררתי בעיר והרגשתי שהשליחות שלי היא להקים שיעור קטן, כדי שבחורים שבכל זאת ירצו לטעום יהדות, יהיה להם להיכן להגיע.

"התחלתי את השיעור עם חבורה קטנה של בחורים צעירים, כולם הגיעו ממשפחות שאינן שומרות מצוות, והרגישו שזו הזדמנות עבורם להיות במסגרת בה יוכלו להתחבר, לשאול שאלות וגם לקבל תשובות. רק בהמשך הבנתי דבר נוסף – הם לא חיפשו רק את היהדות, אלא גם כמהו לקבל חום ותשומת לב – דברים שכל כך חסרו להם במסגרות הלימוד, ולמעשה חסרים לא פעם עד היום.

"כשראיתי שהשיעור גדל ומצטרפים אליו עוד ועוד בחורים, החלטתי להרחיב את הפעילות והקמתי מקום קטן שהפך להיות בית לצעירים. קראתי לו 'חנוך לנער'. זה לא סתם שם, אלא מבחינתי זו המהות – 'חנוך לנער על פי דרכו', כלומר – לא על פי אזורי הנוחות שלנו, אלא לחפש את הבעיות האמתיות ולטפל בהן כפי שצריך, ותוך כדי כך למשוך את בני נוער אל היהדות, על פי דרכם ועל פי מה שמעניין אותם".

תוכל לתת דוגמאות, כדי שנבין למה הכוונה?

"בוודאי. כבר מהרגע הראשון הבנתי שכדי שנערים ימשיכו לבוא אלינו הם צריכים לא רק את הרוחניות אלא גם את הגשמיות. לכן אנחנו דואגים להגיש להם בכל ערב ארוחה חמה וטובה, יש לנו גם משחקייה עשירה ואנו יוצאים להמון טיולים ופעילויות.

"מעבר להנאה שבעניין, גם חשוב לנו להעביר להם את המסר שאין סתירה בין להיות שומר תורה ומצוות ולהקפיד על קלה כחמורה, לבין לשלב את הדברים עם חוויות והווי.

"אנחנו מטפלים כיום כבר בדור השני של הבוגרים שהתחלנו איתם לפני עשרים ושתיים שנה", הוא מגלה, "הפעילות שלנו נרחבת מאוד וכוללת מוסדות בכל רחבי העיר, תלמוד תורה לבנים ובית ספר לבנות, ואפילו ישיבה קטנה. כפי שציינתי, רבים מהתלמידים הם דור שני של בעלי תשובה. אנחנו עוד זוכרים את האבות שלהם, שהתחילו לבוא אלינו בתחילת ההתקרבות שלהם".

שינוי של דרך חיים

ככל שמשוחחים עם הרב בדוש, ושומעים את החיבה המיוחדת והחום ששזורים בין המילים, כך ניתן להבין את הנערים שמגיעים למקום. כנראה שיש משהו מושך בחום ובאווירה המופצים שם. משהו קסום.

ובכל זאת, מדובר בנערים צעירים. הם לא היו מעדיפים ללכת למשחק כדורגל למשל, או לכל בילוי אחר?

"זה נכון, ייתכן שכדורגל מעניין אותם יותר, ובדרך כלל כשהם באים בפעם הראשונה הם לא חושבים להמשיך להגיע בקביעות", מסביר הרב, "הם מציצים רק מתוך סקרנות, ואחר כך זה כבר התפקיד שלנו לגרום להם להמשיך להגיע שוב ושוב. כיום אני לא פועל לבדי, יש לי צוות גדול של עשרות אברכים מרחבי העיר שעושים את העבודה, וכשמגיע אלינו בחור חדש, הוא ממש רואה בחוש איך שכל אנשי הצוות כל כך שמחים בבואו, וזה נותן לו תחושה נהדרת. זו שמחה אמתית, שלא תמצאו בבית ספר או בחוג. כנראה שבסופו של דבר גם מעניין כאן, לכן הנערים ממשיכים לבוא".

ומה עם ההורים? לא קיימת אצלם התנגדות?

"בדרך כלל בשלבים הראשונים הנערים עדיין לא משתנים כלפי חוץ, כך שלהורים זה לא מפריע. הם אפילו נהנים מכך שלילדיהם יש מסגרת בשעות הערב. הבעיה של ההורים והריאקציה שלהם מתעוררות כשמתחילים השינויים החיצוניים, זה כבר מלחיץ אותם".

ומה באמת אתם עושים בכאלו מצבים?

"כבר מהרגע הראשון אנו מחנכים את הילדים על המשפט: 'תשנה אתה את הסביבה, ואל תחכה שהיא תשנה אותך'. השאיפה שלנו היא להשפיע טוב על הסביבה, להראות כלפי חוץ את היופי של היהדות ושל הדברים החדשים שאנו מכירים. זהו מסר כל כך חשוב לנערים, כי לפעמים יש כאלו שמתחברים אלינו כל כך, אבל כשהם יוצאים בחזרה אל הרחוב, הם מתחילים להתבלבל.

"אני גם בקשר הדוק עם ההורים ומסביר להם כל הזמן שהבן שלהם לא בא אלינו כי הוא נגדם, אלא הוא בסך הכל בוחר בדרך שונה. זה לא שהוא בחר לעצמו דרך חיים נוחה יותר, אלא בדיוק להיפך – הוא דורש מעצמו יותר ממה שדרש בעבר, והם צריכים להעריך אותו על הבחירה שלו. יחד עם זאת אני גם מספר להם על הטיולים והבילויים שלנו, שיבינו שאנחנו לא מכניסים את הילדים לגטו סגור, אלא באמת נותנים להם לטעום מהכל. כמובן שיש הורים שלוקח להם זמן להפנים את הדברים, בפרט אם הילדים ממשיכים לעולם הישיבות ומשנים לבוש ואורח חיים. אבל אני יכול להעיד מקרוב שבסופו של דבר כולם שמחים ומאוד מעודדים וגאים בכך. היו אפילו מקרים בהם היו התמודדויות עם ההורים, ואחר כך פתאום נראתה נסיגה אצלה הילד והוא הפסיק לבוא אלינו. ההורים יצרו אתנו קשר ושאלו מה קרה, הם הרגישו שחבל להם על כך שהילד נסוג, מה שאומר שהם כן התחברו לכך בסופו של דבר. זה רק קצת הלחיץ אותם בהתחלה".

אפשר לשער שגם לילדים לא קל עם השינוי...

"בוודאי שלא קל. ברגע שהם מחליטים לקחת את היהדות כדרך חיים, ההתמודדות מלווה אותם כל הזמן. הם לא יכולים לנסוע עם ההורים לים בשבת, מוותרים על נסיעות לבית מלון או טיסות לחו"ל, כי הם יודעים שעלולות להיווצר בעיות של שמירת שבת או כשרות, וכן יש עוד הרבה התמודדויות בתחומים נוספים. אלו ויתורים על כל צעד ושעל, אבל אנחנו משתדלים להמחיש להם שהוויתור שלנו בחיים האישיים הוא מינורי לעומת הרווח הגדול שאנו מקבלים בתמורה – זה החוויה הרוחנית האדירה והידע הגדול בתורה. לוקח זמן להבין את זה, אבל מרגש בכל פעם מחדש לראות את הנערים מתחברים ליהדות ומגיעים בקביעות".

אסור לעולם להתייאש

אמרת שהפעילות שלכם מתקיימת מידי ערב. מה אתם בעצם עושים שם?

"אנחנו מחלקים את הילדים לקבוצות – יש את ה'מתחילים' שבאים רק לשעה ביום, ובשעה הזו הם לומדים גמרא ועוד משהו קטן על הפרשה, ואחר כך נכנסים למשחקייה ונהנים מארוחת ערב חמה וטעימה. תוך כדי כך הם גם לומדים על נטילת ידיים, ברכות וכדומה. הכל בנועם כמובן, אנחנו לא דוחפים אף אחד לעשות כלום, רק מגלים להם וחושפים אותם לכך. ככל שהם יתקדמו יותר כך יוכלו להשתלב בקבוצות שכבר מגיעות למשך כמה שעות, משתתפות בשיעור הכללי ואף לומדות סוגיות מורכבות ברמה גבוהה, כולל שאלות הלכתיות.

"אבל גולת הכותרת היא בליל שבת בתקופת החורף, אז נערך אחרי הסעודה שיעור שמתחיל בשמונה וחצי ומסתיים בשתיים וחצי אחר חצות. לא כולם נמצאים במשך כל שש השעות, יש שמגיעים רק בהתחלה, באמצע או בסוף, אבל זהו עונג שבת רוחני מדהים המשולב עם עונג שבת גשמי. מגיעים אלינו בכל ליל שבת מאות בני נוער. ידוע לי שחלקם יוצאים לאחר מכן למקומות בילוי שאינם לפי דרכנו, אבל דווקא בשל כך אני מעריך את זה שהגיעו וכיבו את הניידים. זהו זמן איכות מיוחד, השונה מכל ימי השבוע, ואנו משתדלים שהאור שמתקבל בשבת ילווה את הילדים גם במשך השבוע כולו".

הרב בדוש מבקש לציין שכל הפעילות הזו נעשית תחת קורת הגג של ארגון 'אור ישראלי', אשר לקח לפני מספר שנים את המודל בבית שאן והפיץ אותו למקומות נוספים ברחבי הארץ. "התנועה שלנו כבר הפכה למהפכה שקטה בכל רחבי הארץ, ואני שמח מאוד שיש לנו בכך חלק".

ומהן הציפיות שלך מהילדים? להיכן אתה שואף שהם יגיעו?

"הציפיות הן כמובן הכי גבוהות שאפשר – שיגיעו לישיבות קדושות ויקימו בתים של תורה. לכך אני כמובן חותר ושואף. יחד עם זאת, ברור שלא כל אחד יצליח להגשים את החלום, וזה בסדר גמור. גם מי שלא מגיע למקסימום, מרוויח ערכים ולימוד על הדרך. כיום אני מאושר לראות אלו אברכים ובחורים מיוחדים במינם יוצאים מהמרכז שלנו. יש לנו בבית שאן שני כוללים המורכבים כולם מהבוגרים שלנו, ובנוסף יש בוגרים הפזורים בכל רחבי הארץ, בכוללים הטובים ביותר. באופן אישי זכיתי לחתן את שתי בנותיי עם בוגרים שלנו, ואני מודה על כך בכל יום ויום".

ומה קורה עם בחורים שהיה נראה לך בתחילה שיש להם עתיד גדול, ולבסוף הם בוחרים בדרך אחרת?

"ברור שיש גם אכזבות וזה לא קל לנו, אבל מי שלא ידע להפסיד לעולם לא ינצח. יחד עם זאת, החיים לימדו אותי שאסור להתייאש מאף אחד, וכבר היו אצלנו לא מעט סיפורים שהוכיחו שאף אחד לא הולך לאיבוד.

"היה אצלנו למשל נער שעבדנו אתו הרבה מאוד שנים, ופתאום באמצע השנה הרביעית הוא חווה משבר גדול, ובבת אחת עבר לצד האחר, והגיע לדיוטה הכי תחתונה. במשך כמה שנים לא פגשתי אותו כי הוא עזב את הארץ והסתובב בעולם, ופתאום אחרי שבע שנים בהן אפילו אני הייתי כמעט מיואש, הוא פתאום יצר קשר, כנראה שהתגעגע. זה היה מפתיע, אבל הוכיח לי שהדברים בסופו של דבר עושים פירות, ובכל מקרה אנחנו משתדלים לעשות את מקסימום ההשתדלות. התוצאות כר אינן תלויות בנו".

ויש גם סיפור נוסף ומרגש: "היה אצלנו בחור שמהרגע הראשון הרגשתי שנוצר אצלו חיבור מיוחד לתורה, אלא שלאחר שנה הוא גילה לי שהם עומדים לעבור לקנדה, כיוון שאביו קיבל עבודה בשגרירות. כמובן שהרגשתי החמצה גדולה. אלא שההפתעה ציפתה לי כשנתיים מאוחר יותר – הייתי אז בארה"ב ונפגשתי עם מישהו בישיבה במונסי. מכיוון שהייתי באזור נזכרתי באותו בחור והתקשרתי לאמא שלו כדי לשאול מה שלומו, ולמרבה הפלא היא סיפרה לי: 'הוא נכנס לפני כמה חודשים ללמוד בישיבה'. כששאלתי איזו ישיבה היא ענתה: 'הישיבה במונסי'. היא אמרה לי את הדברים הללו כאשר ישבתי בחניה של הישיבה, וזה היה מדהים ממש. באותו רגע מיהרתי אל בית המדרש, בתחילה לא זיהיתי אותו, כי הוא ישב בין כולם ולמד, ממש כמו בחור ישיבה רגיל לכל דבר. זה היה כל כך מרגש, כי כמו שציינתי – אנחנו משתדלים לזרוע בכל מקום שאפשר, ומקווים שהשתילים יצמחו וילבלבו. הלוואי שנזכה תמיד".