האיש שגר באוויר

סיפר הרב מיכאל גרינוולד שליט"א: בעשרת ימי תשובה מסרתי סדרת הרצאות בארה"ב. יום אחד בשעה עשר בלילה כשסיימתי הרצאה בבורו פארק, אמרתי ליהודי האחראי על ארגון הדרשות, שאני צריך להגיע למונסי כדי לפגוש יהודי מסוים לצורך חשוב.

"מה?" התפלא האיש, "אתה יודע מה המרחק מכאן למונסי? זאת נסיעה ארוכה מאוד".

"מדובר בעניין חשוב מאוד", הבהרתי לו.

"מחר לפנות בוקר אתה אמור לדרוש כאן, בבית הכנסת, ותכננת גם להחתים אנשים לא לדבר בתפילה, ועכשיו אתה חושב לברוח למונסי?"

"אני לא בורח, רק אסע ואשוב, אני מוכרח".

"רק אסע ואשוב, ממש, אוקיי, אסדר לך רכב ונהג שיסיע אותך".

תוך דקות ספורות ארגן לי היהודי הנמרץ הסעה, והזהיר את הנהג: "אל תדבר עם הרב שום מילה בדרך, הוא תשוש, וחשוב שינצל את הזמן לשינה".

לאחר שהתחלנו לנסוע בירכתי בקול רם "שהכל", ושתיתי. אדם ששומע ברכה צריך לענות אמן, נכון? הרי כך מפורש בשו"ע [בסימן רטו סעיף ב], אבל אותו נהג לא ענה. ברכתי "בורא נפשות" בקול, וגם הפעם הוא לא ענה אמן, כך היה על כל הברכות שברכתי בתחילת הדרך.

אמרתי לו: "אני רואה שאתה ירא שמים כל כך גדול, שיש לך שפע של זכויות, אולי אתה יכול למכור לי קצת..."

"אני מה?" הנהג שלח אלי מבט תמה, "אני אמכור לך זכויות? רגע, מה אתה אומר לי?"

אמרתי לו בנחת: "ברכתי כבר כמה ברכות ולא ענית אמן, אז אני מבין שאתה לא צריך את הזכויות האלו כי יש לך כבר עודף זכויות".

"אה, זה", הוא חייך לעצמו בחשיכה, "לא מדבר אלי כל העניין של ברכות בקול ואמן".

התחלתי לדבר איתו כמה מאמרי חז"ל על הברכות, אבל נראה היה שאין עם מי לדבר.

מאחר שכך, התחלתי עם משל, ואמרתי: "אתה יודע מה זה ברכה? יהודי הולך ברחוב, פוגש בן של אחד ממכריו. הוא נותן לילד ממתק, בוא נגיד, איזשהו מעדן בריא עם הכשר מהודר. הילד אומר תודה רבה, מברך ואוכל והולך ללמוד בשמחה. למחרת הוא פוגש שוב את המכר ההוא, ואומר לו: "הממתק שנתת לי היה טעים מאוד, זה עזר לי להתרכז בלימוד ולהבין היטב".

"חכה רגע", אומר האיש לילד שעמד לפנות לדרכו, "אל תלך".

הילד לא מבין מה הוא רוצה ממנו, אך רגע לאחר מכן מושיט לו היהודי, המכר של אביו, שקית מלאה ממתקים משובחים.

"לא ביקשתי כלום", מציין הילד שהיה ילד מחונך, "רק אמרתי תודה".

"אכן", אמר האיש, "ובגלל התודה שלך קיבלת".

ברוך אתה- הרי זו אמירת תודה לקב"ה, הקב"ה לא חייב לנו כלום, רק אנחנו חייבים לו, ובכל זאת הוא נותן לנו שפע של טובה וברכה ועושה איתנו חסדים בכל יום ובכל שעה, ולא תגיד לו תודה?"

ראיתי שהוא התעורר, ניצוץ הבריק בעיניו.

"אולי אתה שליח מהשמים", הוא אמר, "הבן שלי חולה במחלה קשה מאוד בראש, והרופאים לא נותנים לו הרבה סיכויים", הוא נאנח בכבדות, "יכול להיות שכבר מאוחר מדי".

"אף פעם לא מאוחר מדי. אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים".

הוא העיף בי מבט מהיר. "אתה יודע איזו השגחה פרטית היתה כאן? אני בכלל לא הייתי אמור להסיע אותך והשיחה הזאת לא היתה אמורה להתקיים. שלחו בשבילך נהג אחר, רק שברגע האחרון ממש התברר שהוא לא יכול להגיע וביקשו ממני לבוא במקומו".

"בעזרת ה', אולי אזכה להיות שליח טוב", אמרתי, "האם אוכל לשאול אותך כמה שאלות אישיות?"

"כן", הוא השיב בהיסוס.

"האם אתה נוטל ידיים ליד המיטה בכל בוקר?"

"אה, זה... מזמן גמרתי עם המצווה הזאת".

נחרדתי, אבל שאלתי אותו בנחת, "מתי גמרת עם המצווה הזאת?".

"באמצע ה'שבע ברכות' שלי".

"וזאת למה?".

באחד הימים של ה'שבע ברכות' נפלה הכרית שלי ל'נעגל וואסר' ונשפכו המים. לקחתי את הכרית וזרקתי אותה מהחלון ואמרתי: 'זה חליפתי, זה כפרתי'...".

תירוץ מקורי שכזה כבר מזמן לא שמעתי.

התחלתי מיד להסביר לו על החשיבות של נטילת ידיים בבוקר ועל הברכות, ואז הגענו למחוז חפצנו. נכנסתי לביתו של היהודי שאליו היו פני מועדות ויצאתי כלעומת שבאתי, לא הצלחתי לפעול שום דבר ממה שהייתי צריך לפעול.

חזרתי לרכב ואמרתי לנהג: "מתברר שכל הנסיעה הזאת היתה רק בשבילך".

חזרנו יחד לבורו פארק, וכל הדרך עד שתיים בלילה, העמקנו לדבר על הנושאים הללו.

סיפרתי לו את המעשה ששמעתי מיהודי זקן שישן בילדותו בחדר עם מרן רשכבה"ג החזו"א, והחזו"א זצ"ל הקפיד כל פעם למלא ספל עם מים ליד המיטה אפי' שהיה בחדר כיור לנט"י, והקפיד שלא ירד מן המיטה בלי נט"י. ופעם אחת שלא היו המים רצה לרדת וללכת ליטול וצעק לו- לא, לא, אל תרד, אני מביא לך, ע"כ.

וכן סיפר לי הרה"צ ה'תהילות ישראל' מירושלים זצ"ל שהשקיע הרבה מאמץ להציל בחור ישיבה אחד והיה קשה, והנה יום אחד בא לביהמ"ד וראה עליו אור מיוחד, ושאלו הרב איזה הנהגה טובה עשה היום וענה לרב שהתחיל ליטול ידיו ליד המיטה לפני שירד מהמיטה, ואמר לו שיקפיד כך הלאה בתמידות ונהפך לאדם אחר.

הרה"צ רבי אריה שכטר זצ"ל אמר שהחזיר לפחות שש מאות בעלי תשובה עם הקבלה וההנהגה הזאת בלבד של נטילת ידיים ליד המיטה, וכן בן הרה"צ רבי שלמה ברוועדא זצ"ל התעסק יחד עם אשתו בבנות ישראל להחזירם בתשובה ואמר שקרוב לאלף בנות השתנו לטובה ע"י הנהגה זו.

גם אני עצמי, מספר לו הרב גרינוולד, בכמה מקומות ת"ת וישיבות שהיה קשה מאד ההנהגה עם התלמידים, ביקשתי שיבדקו את הענין של הנטילת ידיים ליד המיטה, ואכן, הובררהיה חסר וע"י שתיקנו התהפך הכל לטובה.

אחר כל השיחה הוא לחץ את ידי, והכריז שהוא עומד לבצע מהפך בבית שלו, הן בהקפדה על נטילת ידיים והן בברכות ובאמירת אמן.

"האם אוכל לקבל את מספר הטלפון שלך?" הוא שאל לפני שנפרדנו.

"אני גר באוויר", השבתי, "לא תוכל לתפוס אותי".

כחצי שנה לאחר מכן שוב הגעתי לארצות הברית לסבב של דרשות. בלילה, לאחר דרשה בבית מדרש בוויליאמסבורג, הנהג הודיע שלא יוכל לקחת אותי לאכסניה שלי, והוא התקשר לנהג אחר. הלה אכן הגיע כדי למלא את מקומו.

נכנסתי לרכב עייף, לאחר יום שלם של הרצאות, היה נראה לי שהנהג מעיף מבטים לכיווני שוב ושוב אבל התעלמתי.

"אתה האיש שגר באוויר?" הוא שאל פתאום.

'מה הבן אדם הזה רוצה ממני', חשבתי, והעיניים שלי כמעט נעצמו, ופתאום נזכרתי באותה שיחה עם הנהג בשעות הקטנות של הלילה.

"זה אתה? אתה מהסיפור של 'זה חליפתי וזה כפרתי'?"

"כן" הוא אמר בהתרגשות.

"אז כן, אני האיש מהאוויר".

"בכל זאת השגתי אותך, אתה רואה", הוא חייך, "רציתי לספר לך מה התרחש בעקבות השיחה ששוחחנו. קיבלתי על עצמי כל מה שסיכמנו, וגם אשתי והילדים קיבלו עליהם. לפני חודש הלכנו לעשות לילד בדיקות מקיפות, וברוך ה' כל הבדיקות יצאו תקינות. הילד ברוך ה' בריא לחלוטין, קשה להאמין, אבל זאת המציאות!"

שמחתי בכל ליבי בשמחתו, ואיחלתי לו שיזכו תמיד לעשות רצון ה' ויהיו תמיד בריאים ושלמים.

"כן", הוא אמר, "וגם קיבלתי עוד בונוס, בנוסף לבריאות של הבן שלי. היו לי חובות גדולים שהעיקו עלי מאוד, ומאז שקיבלנו על עצמנו את הקבלות הטובות, אני רואה שפע בפרנסה, וב"ה כיסיתי כבר חלק ניכר מהחובות, זהו שנאמר 'ברכת ה' היא תעשיר'".

ראינו פה בבירור את השגחת הקב"ה עלינו, כפי שנרמז בברכה 'שהכל נהיה בדברו', שכל מאורע ומאורע, גדול וקטן, הריהו בדבר ה' יתברך. יד ההשגחה גרמה בשתי הפעמים שלא יוכל הנהג המיועד להסיע את הרב, ויבקשו דווקא מן הנהג השני להסיעו, וכך נתגלגל כל העניין לטובה.

מתוך הספר "24/7" של הרב צבי נקר.