5 הערות חשובות על הסוף הטראגי של חיים ולדר

1.

בימים האחרונים זרמו אל מערכת אתר הידברות שלל פניות בעקבות התאבדותו של חיים ולדר. בהכללה גסה, הפניות התחלקו לשניים: חלק אחד של הפונים התרעם כיצד אנו לא מפרסמים ידיעות על האירוע הטראגי, מדוע אנו לא מספידים את הסופר שהיה חלק בלתי נפרד מעלון הידברות עד לא מזמן, ובכלל, למה אנחנו לא תופסים צד ומנסים לטהר את שמו, או לכל הפחות מחדדים את חשיבות ההימנעות מהלשון הרע שלטענתם הרג אותו.

החצי השני של הפניות היה הפוך לחלוטין: רבים שאלו מדוע אנחנו לא יוצאים חוצץ נגד "המעשים שנחשפו", האם השתיקה שלנו לא מעודדת מקרים דומים, ולמה אנחנו לא תופסים צד, מוקיעים ומתנערים בצורה ברורה.

מול כל הפניות והשאלות שגם אנחנו שאלנו את עצמנו, בחרנו בתגובה קצרה אך עוצמתית, שעיקרה שתיקה ואמירה שבעצם אין לנו מה לומר. כי באמת לא היה מה לומר, בין כל ענני ההלם, התדהמה והבושה שכך הסתיימו חייו של אחד האנשים המוכשרים והמבריקים ביותר במגזר החרדי בדורנו.

2.

אז למה אנחנו מפרסמים בכל זאת את המאמר הזה, ומתייחסים לפרשה הכאובה הזו?

כי אחרי שמסך הערפל התפוגג באופן חלקי, עדיין יש דברים שחשוב לומר.

קודם כל, לכל מי שדרש מאיתנו להשחיר או להלבין את חיים ולדר – אין זה מתפקידנו. אנו לא עיתונות חוקרת, לא פורום תקנה, לא משטרה, לא פרקליטות, לא שופטים וגם לא תליינים. אנו ארגון קירוב. וכארגון שמטרתו העליונה היא קירוב והסברה יהודית לרחוקים – אין לנו כלים או יכולת או רצון לשפוט בפרשה הכאובה הזו. שנית, אנו לא יכולים לתפוס צד מהסיבה הפשוטה שפשוט לא היינו שם. אנו לא יודעים מהי האמת לאמיתה. נכון שיש עדויות, נכון שיש הקלטות, נכון שיש עננה שבגינה הפסקנו את פרסום סיפוריו של ולדר בעלון (וקיווינו שהיא תתפוגג והוא יחזור אל העלון) – אבל אף אחד מאיתנו לא יודע מה היה שם בדיוק. אמנם היתה עבודה חשובה של בית הדין בראשות הרב שמואל אליהו, אבל ההליך לא הסתיים בפסק דין ברור, ולא כל הנתונים ידועים לנו. ואולי טוב שכך. יש גבול לכמה זעזוע אנו יכולים לספוג.

רק הקב"ה יודע מה קרה בדיוק ומה הרקע לכך, ורק הקב"ה ישפוט אותו במקום שבו הוא נמצא כעת.

3.

אבל יש שני דברים שאנחנו כן מוקיעים בבירור, גם בלי קשר לפרשה הטראגית הזו.

ראשית כל, התאבדות היא דבר איום ונורא. מדובר בדבר איום כלפי כל משפחה שנותרת המומה וכאובה אחרי מעשה שכזה; מדובר במסר שלילי לחברה, כאילו מדובר בפתרון אפשרי במקום התמודדות; ומדובר בחטא חמור ביותר לפי היהדות, וההשלכות עליו קשות ביותר. עלינו ללמד את ילדינו שמדובר ב"פתרון" גרוע, ושיש להתמודד תמיד בכל מצב, בכל תקופה בחיים, ושאסור בכל מקרה להרוג נפש, לא של אחר ולא של עצמך. במגזר החרדי נמנעים מלדבר ולכתוב על התאבדויות, מחשש (מוצדק, גם לפי מחקרים והוכחות בשטח) שהתאבדויות מולידות הרבה פעמים גל נוסף של אנשים שקיבלו השראה שלילית מסוימת. הפעם במקרה הזה קשה עד בלתי אפשרי שלא להיחשף לבשורה האיומה הזו של אדם כל כך מרכזי, שכל ילד חרדי מכיר. לכן הנזק גדול במיוחד.

שנית, אין ספק שיש להוקיע פגיעות והטרדות מיניות. אין כאן שאלה בכלל. הפרשה הזו העלתה לסדר היום את נושא המוגנות, ולמרות התוצאה הטראגית – ישנה חשיבות גדולה להצפת הנושא החשוב. אף אדם לא אמור להיות מוטרד, אף אדם לא אמור לפלוש למרחב הפרטי של זולתו, ושוב – איני יודע מה היה ומה לא בפרשה הספציפית הזו. קטונתי. אבל עכשיו ברור הרבה יותר שאנחנו נמצאים בעידן אחר. תופעת #me_too הולכת וחודרת גם לציבור החרדי, וברור שזה פשע לטאטא מקרים כל כך חמורים מתחת לשטיח. טוב שהמודעות הולכת וגוברת, טוב שאנשים מתלוננים, טוב שהילדים מבינים את הנושא ויכולים להיות ערניים יותר למקרים חריגים. ימי ההשתקה חלפו עברו, וטוב שכך. אני מדגיש – אין זה אומר שההאשמות כלפי ולדר בהכרח נכונות. אני לא מכיר אותן וגם לא רוצה להכיר. אין זה מענייני, בפרט אחרי שהסיפור הסתיים בצורה טראגית. אבל ברמה הציבורית, בוודאי שאירע כאן שבר גדול שמוליד מודעות גדולה וחשובה.

4.

אני רוצה להציע כאן משהו, לכל מי שעוסק בתקשורת, ובכלל לכל מי שמדבר על הפרשה ומנתח אותה מכל הכיוונים: בואו נניח לחיים ולדר עצמו. אפשר לדבר על מוגנות ולהילחם בתופעות שיוחסו לו (אם בצדק ואם לא – ולא משנה באיזה צד אתם מאמינים). מצד שני, אין צורך לרקוד על הדם בטרם יבש – אבל גם לא לכתוב עליו ידיעות מנותקות מהמציאות ולהתעלם מהכל; אין צורך להכפיש אותו – אבל גם לא לטעון בתוקף לחפותו המלאה, כי בואו, גם אתם לא הייתם שם בכל המקרים שתוארו. אין ספק שהוא שילם את המחיר הכבד ביותר – איבד את כבודו, מעמדו, פרנסתו ובסופו של דבר גם את חייו. אין עונש נורא מזה. גם שייקספיר לא היה יכול לכתוב טרגדיה כזו.

מצד שני, זה בהחלט המקום לחדד את נושא הפגיעות וההטרדות. אסור שייצא חלילה מסר כאילו מדובר במעשים שאפשר להקל בהם ראש או לטאטא מתחת לשטיח. כל איש ואישה שהוטרדו חייבים להתלונן, ולו כדי למנוע את המקרים הבאים. בשנים האחרונות נחשפו מקרים מחרידים, שאסור שיקרו בשום חברה, בשום מגזר, בשום קיום אנושי. ומסתבר שכל כך הרבה אנשים – רופאים, פסיכולוגים, אנשי ציבור, פעילי חסד, שרים בממשלה, בכירים בצבא ובמשטרה, אנשי תקשורת, אמנים – חטאו בכך. חייבים להדביר את כל המעשים האלה מאיתנו, ולבער הרע מישראל ובכלל, במקביל להמון חיזוקים למתלוננים ולמתלוננות האמיצים והאמיצות, שבזכות חוסר השתיקה שלהם – יחסכו עוד המון קרבנות עתידיים. לבנו איתם, עם הרבה דמעות וחיזוק בצדקת דרכם ובמאבקם. עלינו כחברה לתת להם את מלוא הבמה, הלגיטימציה והתמיכה להתמודדות, להגשת תלונות, לחקר האמת ולהרחקת הפושעים מהחברה.

5.

רבים שואלים את עצמם בימים אלה: איך יתכן שאדם חרדי, מחנך, סופר, מוכשר כל כך – התאבד אחרי שנחשד במעשים חמורים? (על כך אין עוררין). זה יוצר שבר. זה יוצר חוסר אמון בבני אדם בכלל. זה מוליד שאלות נוקבות: איך אדם שלמד תורה והיה שייך למגזר האדוק ביותר, נטל את נפשו בכפו? איך עיתונים מסוימים במגזר החרדי התעלמו לחלוטין מהחשדות ומההתאבדות? מה זה אומר על היהדות?

במילה אחת: כלום. בשתי מילים: שום דבר.

למעשה, לכל אחד מאיתנו יש חשבון פתוח עם הקב"ה. כל אדם נמדד לפי מעשיו. אם אדם אחר, שמתלבש כחרדי ומצהיר על עצמו כחרדי, אוכל לדוגמה חזיר – מה זה אומר על התורה, על היהדות, על הקב"ה? שוב, במילה אחת: כלום. זה מעיד אך ורק על עצמו ועל יראת השמיים שלו. כשהבנתי את הנקודה הזו, בעקבות ראיון עם הרב זמיר כהן ל"רייטינג", לפני יותר מ-16 שנים, הרבה קושיות התיישבו לי במקום הנכון. מאז אני פשוט לא מייחס שום משמעות להתנהגות חיובית או שלילית של דתיים. נכון שהתורה מעדנת את נפשו של אדם, אבל מאידך יש כאלה שלא זכו – ועבורם התורה היא למעשה סם מוות, כי הם לקחו אותה למקום שלילי ולא אמיתי. אני לא מדבר על אף אדם ספציפית, אלא מביא כאן עיקרון חשוב, שבלעדיו אנשים עלולים לאבד את האמונה.

אמחיש את זה בדוגמה קטנה. אם למשל אחליט מחר להיות צמחוני ואפילו טבעוני, ואצטרף לאגודת הטבעונים הגדולה בעולם מתוך אמונה יוקדת בנכונות השיטה הזו – ואז אגלה במקרה שיו"ר האגודה זולל סטייק בזמנו החופשי, בחשאי ובסתר, האם אפסיק להיות צמחוני? ברור שלא. אבין שאותו אדם מחופש ונמצא בתפקיד הלא נכון מהסיבות הלא נכונות, אבל זה לא אומר שמחר ארד בעצמי על שווארמה עסיסית. אם אני מאמין בדרך הטבעונות, אז אמשיך אותה גם אם יו"ר האגודה בכבודו ובעצמו התגלה כאחד שלא שומר בעצמו על הכללים שעליהם הוא מטיף.

אז אם יש בחברה החרדית תופעות שליליות של טאטוא וחוסר התמודדות עם תופעה גרועה ופסולה – בואו, אתם מכירים חברה שאין בה חולאים שונים? הרי לכל מגזר יש את הבעיות שלו ואת העיוורון שלו כלפי תופעות מסוימות. ללא ספק, קרו כאן דברים מקוממים מאוד שלא זה הזמן והמקום לפרט. מה שמנחם כאן הוא שמתרחש לנגד עינינו תהליך בריא של חוסר נכונות לטאטא, הגברת מודעות למקרים כאלה וחוסר סבלנות כללי לתופעות דומות. אין צורך להתייאש מהאמונה, להתייאש מבני אדם ולעבור לגור בקצה הר מבודד. היהדות היא האמת. החיים צופנים בחובם המון דברים יפים ואתגרים רוחניים וגשמיים. נשלחנו לעולם הזה כדי לתקן, והתיקון לא יכול לבוא מתוך ייאוש או חוסר אמונה.

כולנו צריכים לקום מתוך ההלם הזה, לנער את האבק מהבגדים, להבין שכל אחד כותב את הסיפור שלו בחיים (גם אם לעתים יש הפרעות מבחוץ) – ובעיקר להמשיך לעשות טוב ולהפיץ טוב. רק האור והאמונה יוכלו לגרש את החושך והעצב שהכו בכולנו בשבוע האחרון.