סיון רהב מאיר: כמה אוצרות בחיים פספסנו, כי היינו עסוקים מדי?

האם אנחנו מפספסים אוצרות?

כמה אוצרות בחיים פספסנו כי היינו עסוקים מדי? האם בשורה מדהימה יכולה להגיע ישירות עד אלינו, אבל אנחנו פשוט לא נשמע?

משה רבנו פונה בפרשה אל עם ישראל, וחדשות נפלאות בפיו: יציאת מצרים עומדת להתחיל. כבר שנים הם מחכים, והנה, עכשיו זה קורה. אבל התגובה של בני ישראל לנאום המרגש שלו ממש מדכדכת: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. איך זה יכול להיות? האם אדם יכול להפוך לכל כך טרוד ועסוק, שהוא לא שם לב שנפתח לו פתח לצאת לחירות? האם ה"דחוף" יכול להכריע ולהביס את ה"חשוב"? האם הזמני יכול להשתיק את ההיסטורי?

התשובה היא שזה בדיוק מה שפרעה ניסה לעשות, וזה מה שהיצר הרע מנסה לעשות לנו עד היום. בספרו "מסילת ישרים" כותב רבי משה חיים לוצאטו שכולנו צריכים להיזהר מאוד שזה לא יקרה גם לנו: "אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו – להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם, עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים".

האם אנחנו משאירים לעצמנו "רווח להתבונן", כדי לא לפספס בשורות של גאולה, כדי שהחיים יילכו בכיוון הנכון?

מהי ענווה?

אם היו שואלים אותנו מה צריכה להיות התכונה המרכזית של מנהיג שמוביל אחריו מיליונים ומחולל מהפכה של ממש בסדר העולמי הקיים – כנראה שענווה לא הייתה האפשרות הראשונה שבה היינו בוחרים. והנה, דווקא המידה הזו היא המאפיין הבולט ביותר של משה רבנו.

חכמינו מסבירים שענווה אמיתית אינה ביישנות ואינה פסיביות. האדם העניו עושה ופועל ומדבר, אבל בגישה אחרת: ענווה היא היכולת של האדם להבין שלא הוא במרכז, אלא השליחות. העניו בהחלט מכיר בערך עצמו, אבל יודע שכל הכישרון, המעמד, היופי או ההישגים שלו הם כלים שהוא קיבל מאלוקים כדי למלא את העולם באור ובטוב.

משה רבנו חי כך, נקי מאגו, לא מלא בעצמו, ולכן הגיע לרמה אנושית כל כך גבוהה – הוא קלט את הדיבור האלוקי במלוא עוצמתו והצליח גם להעביר אותו לאחרים כדי שייצאו ממצרים, במהלך ששינה את פני ההיסטוריה.

הארי טרומן, הנשיא האמריקני לשעבר, אמר פעם: "אין גבול למה שאדם יכול לחולל אם לא חשוב לו מי יקבל את הקרדיט". אז אף אחד מאיתנו לא מתקרב לדרגתו של משה רבנו. ובכל זאת, הוא מלמד אותנו שדווקא היכולת לשחרר ולהרפות מה"אני" – מאפשרת לעשות הרבה יותר בחיים.

נרקיסים מתוך האפר

את התמונה היפה הזו קיבלתי מאביגיל קדוש מהמושב בית מאיר, יחד עם המילים הבאות:"כידוע, אש גדולה הוצתה ליד הבית שלנו בהרי ירושלים לפני ארבעה חודשים. היא כילתה עשרות אלפי עצים והרגה אינספור בעלי חיים בשמורת המסרק וביער הקדושים, שניטע לזכר קהילות יהודיות שנחרבו בשואה.

"אחרי החורבן המזעזע שפקד את פיסת הטבע המדהימה הזו, שסיפקה חמצן לכל האזור, יצאתי היום החוצה ולהפתעתי גיליתי בין שרידי השריפה את הנרקיסים הראשונים של השנה פורחים. הפקעות שטמונות באדמה שרדו את החום הנורא של האש, והחלו לפרוח. צדק מי שאמר שאין ייאוש בעולם כלל.

"בורא עולם מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. הטבע מפיק דווקא מאפר עצים חומר דישון חשוב לאדמה. כמה זה סימבולי לכל אחד מאיתנו, שפוקדים אותו קשיים שונים. כמה זה סימבולי לפרשת השבוע, ליציאה מתוך העבדות אל החירות.

"יש שלב שבו משה רבנו זועק. במקום התקדמות בגאולה יש נסיגה, הכול נראה שחור וחשוך והוא שואל: 'לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?'. ואז כתוב: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה'. משם, מתוך החמרת הקושי, תחל הגאולה.

מוזמנים להרי ירושלים, לראות זאת בעיניים".