פרשת וארא: מה שאתה עושה, משפיע על כל העולם

הפסוקים הראשונים של פרשת וארא הם המשך ישיר של סוף פרשת שמות.

פרשת שמות עוצרת בנקודה שפרעה הכביד את עול העבודה על בני ישראל, וזאת כתוצאה מכך שמשה ואהרן מסרו לפרעה את הציווי האלוקי לשחרר את בני ישראל. בני ישראל היו חסרי אונים ואמרו למשה ואהרן: "יֵרֶא השם עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט, אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנו".

כשמשה רואה שהניסיונות שלו לשחרר את בני ישראל מרעים את המצב, הוא פונה אל בורא עולם: "אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". אלוקים עונה לו: "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ", וכאן מסתיימת הפרשה.

פרשת וארא ממשיכה את תשובת השם למשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי השם, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי השם לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".

המדרש פותח את הפרשה עם פסוק מספר קהלת: "וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת, כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ" (קהלת ב', א'). הפסוק הזה נכתב על משה רבנו ועל שלמה המלך, וכך מופיע במדרש:

"כשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל, נתן בה מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ונתן למלך מקצת מצוות שנאמר: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (דברים י"ז, י"ז). עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקדוש ברוך הוא ואמר: למה אמר הקדוש ברוך הוא 'לא ירבה לו נשים?', לא בשביל שלא יסור לבבו? אני ארבה ולבי לא יסור!". כלומר, התורה אוסרת על מלך להרבות נשים מהסיבה של "ולא יסור לבבו". שלמה המלך אמר לעצמו, כיוון שזו הסיבה, אני כן ארבה נשים ובכל זאת אצליח לשמור על עצמי ועל לבבי.

ממשיך המדרש, שבסוף שלמה אכן "נכשל" (ביחס לרום מעלתו): "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם השם אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו" (מלכים א', י"א, י"ד).

"אמר רבי שמעון בן יוחאי, נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין שלא נכתב עליו המקרא הזה! ולכך אמר שלמה על עצמו: "וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת", אמר שלמה, מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת התורה, ואותו הבינה ואותו הדעת של הוללות וסכלות היו! למה? "כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ", מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחר מידותיו וגזרותיו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא... כי דינו דין אמת וגזירותיו אמת וכל דבריו בהשכל... שלפי שהרהרתי אחר מעשיו נכשלתי".

ה"שפת אמת" (בפרשתנו, תרל"א) מרחיב בדברי המדרש.

"כי יש לאדם לידע, כי כל מעשה נוגע בשורשו למעלה למעלה עד שאין השגת אדם מגעת כלל, ולזאת צריך להיות בטל כל השכל וכל הרצונות לרצונו יתברך". כלומר, כל מעשה של אדם, הן מעשה טוב והן מעשה רע, נוגע בשורש עליון ביותר, שאין דעת האדם משיגה אותו. אין בעולם אדם שמסוגל להבין את ההשפעה הנצחית של כל מעשה שהוא עושה. אדם רואה שכבות חיצוניות בלבד, וגם זה אולי, אולם הוא אינו מסוגל לראות את השכבות הפנימיות המגיעות למעלה למעלה.

אדם עושה פעולה כלשהי, ונראה לו שהוא עושה אותה לעצמו, שהרי אף אחד לא רואה אותו ואף אחד לא יודע שהוא עושה את זה, אולם האמת היא שהמעשה הזה נוגע בשורש האדם למעלה למעלה, ומשפיע ישירות על העולם. כשאדם יודע בבירור ובמוחשיות את הידיעה הזאת, יש לו כוחות אחרים, והוא יחשוב פעמיים לפני כל מעשה האם נכון לעשותו.

זהו כלל גדול בכוחות הנפש שבאדם, שככל שהוא מבין יותר את חשיבות הדבר ואת המחויבות שלו לדבר, כך יתגלו לו יותר ויותר כוחות לעשות אותו או להימנע ממנו.

שלמה היה חכם מכל אדם, ובאמת, לפי שיקולי השכל שלו הוא צדק. השם אמר לא להרבות נשים למען לא יסור לבבו, ושלמה היה חכם כל כך ואמר – אני אוכל להסתדר כי אני "מכיר את המערכת מבפנים", אני ארבה נשים ולא יסור לבבי. שלמה המלך צדק בחשבון שלו ביחס לכל הרבדים הגלויים לאדם הכי חכם, אולם הבעיה הייתה נעוצה בעובדה שמעשי האדם נוגעים בשורשים העליונים ביותר, ששם אין שום שכל אדם מגיע, ובעולם ההוא אין לאף אדם שמץ של מושג מה קורה כתוצאה ממעשיו.

הדברים אמורים גם ביחס למשה רבנו, וכאן זה מהכיוון השני. אצל שלמה ראינו את חוסר הידיעה שלנו אודות עוצמת ההשפעה של מעשי האדם בארץ, אשר מגיעים עד השמים, ואצל משה אנו רואים את חוסר ההבנה שלנו בתהליכים המתרחשים בארץ, אשר מקורם מבורא עולם למעלה למעלה הרחק מהשגתנו.

משה, מרוב צערו ודאגתו לבני ישראל, "מעד" בלשונו ושאל את אלוקים "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". משה לא מבין את המהלכים של השם. אולם השם ענה לו "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי השם (י-ה-ו-ה)". "כל הוויות על ידי רצוני, אם כן לא שייך קושיא והרהור". הכל ממני. אי אפשר להבין. אתה רואה רק את הארץ, לא את השורשים הנטועים בבורא עולם.

המדרש המדהים הזה מלמד אותנו דבר חשוב – כל מעשה שאנו עושים נוגע בשורש העליון ביותר ומשפיע לנצח נצחים, וכל "מקרה" שקורה לנו, מקורו מהשורש הגבוה ביותר.

הידיעה הזו היא אחת המטרות החשובות של הפרשות העוסקות ביציאת מצרים – "עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם" (רמב"ן שמות, י"ג, ט"ז).