הרב ראובן אלבז: ביד אחת הוא קורע ספר תורה, ביד השנייה זועק "שמע ישראל"

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בא-ל שד-י וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו', ג').

בפרשה הקודמת שלח הקב"ה את משה רבנו שיגאל את ישראל, השיב משה לה' ואמר, וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי (שמות ד', א'),  משה רבנו לא היה אדם מנותק מהמציאות שאינו מבין את העם, אלא הכיר וידע את ישראל היטב, וסבר שהם לא יאמינו לו.

השיב הקב"ה וענה לו דבר נורא, "אתה אומר והן לא יאמינו? ואני אומר ישראל מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין" (שבת צז ע"א). בגלל שאמרת דבר זה- יקרא עליך שלא האמנת, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי (במדבר כ', י"ב), באותו מטבע שמשה רבנו אמר להקב"ה וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, כך השיב לו הקב"ה יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, אתה אין סופך להאמין, אך ישראל מאמינים בני מאמינים, וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ד', ל"א), כולם האמינו!

ולמדנו מכאן מסר גדול, משה רבנו מסתכל על ישראל ורואה אותם עובדי עבודה זרה וכישופים, רחוקים מכל דת ודין, רחוקים מאמונה וביטחון, ולכן סבר שלא יאמינו לו. אך האמת אינה כך, ישראל מאמינים בני מאמינים, זאת אומרת שגם כשרואים שלכאורה אין בהם אמונה ו"חבל על הזמן, המאמץ וההשקעה" הם לא יאמינו - זו טעות, עם ישראל הם בני אדם שמקבלים, והאמונה הצרופה טמונה בליבם!

וגם אם כעת הם רחוקים משמירת תורה ומצוות, מ"מ לאחר שמדברים איתם מעט דברי אמונה וחיזוק הם מתלהבים ונהפכים להיות שלהבת של קדושה וטהרה, וַיַּאֲמֵן הָעָם, ישראל מאמינים בני מאמינים!

***

לפעמים כשרוצים ליזום מעשים לפיתוח התורה המצוות והמעשים הטובים בעם ישראל וקירוב ליבות ישראל לאביהם שבשמים, עולות מחשבות שדבר זה לא יועיל, "הכל הלך ונאבד, חבל על הזמן, אין מה לדבר".

אך זה לא נכון, ישראל מאמינים בני מאמינים, עלינו לעשות כל שביכולתנו וה' יתברך ישלח עזרנו מקודש ויראה לנו שגם דברים שלא יתכן במציאות שיתקיימו, יהיו, וזאת מפני שהאמונה הצרופה טמונה בלבות ישראל, ועלינו רק לעורר אותה!

***

הצדיק רבי משה וולך ע"ה, שהיה ירא שמים בתכלית, למד רפואה באוניברסיטאות הגדולות בהמבורג שבגרמניה והתעשר עושר גדול מירושה שקיבל מאבותיו, ולאחר תקופה קצרה החליט לעלות לארץ ולעזור ליהודי ארץ ישראל.

כשעלה לארץ והתגורר בירושלים נוכח לדעת שיש שם בסה"כ בית חולים אחד קטן בשם "משגב לדך" (בעיר העתיקה), ולכן החליט להקים את בית חולים "שערי צדק", פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה י-ה (תהילים קי"ח, י"ט), ולהעמיד שם רופאים מומחים ואחיות מסורות שיוכלו לעזור ולטפל ביהודי ארץ ישראל.

קודם לכן, לפני כמאה שנה ויותר, כל מי שגר בירושלים היה ירא שמים וצדיק, ולא היה אף יהודי מחלל שבת, אך באותה תקופה התחילה עליית החלוצים והחלוציות ששכרו דירות בירושלים והתחילו להתגורר שם.

לימים, אחת מהחלוציות הייתה צריכה ללדת והפנו אותה התושבים לבית חולים "שערי צדק". דוקטור וולך קיבל אותה במאור פנים ושאלה מספר שאלות בקשר להריונה, נתן לה סידורתפילה ואמר לה שתתפלל קודם הלידה.

התרעמה החלוצית ואמרה: "אני לא מאמינה בדברים האלה!".

"אבל את יהודייה!", אמר הרב. "ודאי שאני יהודייה, אני יהודייה יותר מכל היהודיות, אך איני מאמינה בדברים הללו!".

"בסדר גמור", השיב הרב ושאל, "במה את כן מאמינה?".

"אני מאמינה בטבע!", ענתה.

"וכשאת צריכה עזר וסיוע למי את פונה?", שאל הרב.

"אני מבקשת מהטבע שיעזור לי", השיבה.

"טוב", השיב הרב, "תיכנסי לחדר הלידה".

לאחר מכן ניגש הרב לאחיות וציווה עליהם להשאירה בחדר ולא להיכנס לעזור לה. בינתיים תקפו את האישה צירי לידה והתחילה לצעוק "אָי, אָי, הטבע תעזור לי!". האחיות מיד מיהרו לעזור לה, אך רבי משה וולך עצר אותן ולא נתן להן ללכת.

"הטבע, תעזור לי!", צעקה האישה שנית. שוב קמו האחיות ורצו ללכת לטפל בה, אך רבי משה וולך עצר אותן ואמר להן שהוא ייתן להן את האות אימתי ללכת ולטפל בה.

צירי הלידה גברו וגברו, ופתאום צעקה האישה "אלוקים, תעזור לי!". מיד הורה הרב וולך לאחיות לרוץ ולטפל בה, ואמר "עכשיו ודאי זו שעת השיא. קודם לכן אלה לא היה כאבים באמת, אם היא צועקת "הטבע תעזור לי", זהו סימן שעדיין לא הגיעה שעת האמת, אך כשיגיע השעה היא תצעק "אלוקים". אין מה לעשות, ישראל מאמינים בני מאמינים".

יכול  האדם לומר שהוא מאמין בטבע וכדו', אך בתוך תוכו הוא מאמין בה' יתברך, ודבר זה נבדק והוברר מניסיון של שנים רבות ושיחות עם אלפי אנשים שבתחילה טענו שאינם מאמינים, אך בהמשך השיחה נוכחו כולם לראות ולדעת שהם מאמינים גדולים. וכך זה בכל יהודי יש רק אבק שמכסה, תרבויות הגויים, וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם (תהילים ק"ו, ל"ה), זה כיסה על האמונה הצרופה בבורא העולמים, אך בתוך כל יהודי ישנה האמונה, ובסוף הוא מגיע אליה.

                                                                ***

שמעתי בעבר מהדרשן המופלג רבי שבתאי יודלביץ זצ"ל שסיפר על יהודי כופר ברוסיה, שהלך לשדה ולקח עמו ספר תורה וקרעו באכזריות לעיני כולם כדי להראות שאינו מאמין.

לפתע עבר שם טרקטור ובלא שימת לב דרס את רגלו. צעק אותו כופר בקול גדול "אי, אלוקים, תעזור לי! שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!".

ביד אחת הוא קורע את ספר התורה להראות שכלל וכלל אינו מאמין, אך ביד השנייה הוא מניף ידו ואומר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. כשמגיע הדבר לעצמות, אפילו אנשים הכי כופרים נעשים המאמינים הגדולים ביותר!

כך עם ישראל, מאמינים בני מאמינים.

כבוד הזולת

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַֽהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (שמות ו', י"ג).

ה' יתברך מצוה את משה ואהרון להנהיג את בני ישראל בנחת ולסבול אותם (רש"י שם) - וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וכן לכבד את פרעה מלך מצרים ולחלוק לו כבוד בדבריהם (שם).

וכפי ששנו רבותינו במדרש - אמר להם הקדוש ברוך הוא חלקו כבוד למלך שאני רוצה לעשות בו דין, לפיכך נהג משה בו כבוד שאמר לו פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָֽרֶב (שמות ה', ג'), שהיה צריך לומר פן יפגעך, אלא שנהג בו דרך כבוד.

וביאר החתם סופר שאם משה רבנו היה מבזה את פרעה מלך מצרים, הביזיון והייסורים הגדולים הללו שהיה סופג פרעה, היו ממרקים את עוונו ומונעים ממנו לקבל את עשר המכות שתכנן הקב"ה לתת עליו, כיוון שקיבל את מכסת הייסורים בביזיון שהתבזה, ולכן ציווה ה' למשה לנהוג בפרעה בכבוד מלכות ובדרך ארץ.

ומכאן נלמד עד כמה זהירות צריכים אנו להיזהר בכבוד כל נברא, ומסופר בעניין זה סיפור נוראי על הגאון רבי ישעיה פיק זצ"ל בעל מסורת הש"ס, שלאחר שנפטר והספידוהו כל גדולי ישראל בכבוד גדול וקברוהו, קם הרב למחרת ממקום קבורתו, התייצב בישיבתו והורה לאחד התלמידים לאסוף את כל הקהל, כיוון שברצונו להעביר מסר גדול וחשוב.

עלה הרב לבימה וסיפר שהגיע לעולם העליון ושם הראו לו את חלקו הגדול השמור לו, עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיה ס"ד, ד'), על הרבצת התורה וזיכוי הרבים הגדול שעשה במשך כל ימי חייו, אך לא נתנו לו להיכנס למקומו, כיון שלא לימד ודרש בענייני מוסר וכבוד בין אדם לחברו, ודרך ארץ שקדמה לתורה, ולכן ניתנה לו האפשרות לרדת שוב לעולם הזה ולמסור דברי מוסר חוצבי להבות בעניין הזהירות בכבוד כל יהודי ועל החובה לעזור ולתמוך בזולת ולקבלו בסבר פנים יפות. ומיד בגמר השיחה נעלם הרב באופן פתאומי.

יהי רצון שנזהר בכבוד חברינו ונראה בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.