פרשת וארא: כשהשאה הפרסי רצה זמיר מהודר יותר מזה של קיסר סין

כדי להבין מה ערכה של שנה אחת - תשאלו תלמיד שהפסיד שנה.

כדי להבין מה ערכו של חודש אחד - תשאלו אם שילדה פג.

כדי להבין מה ערכו של שבוע אחד - תשאלו עורך של מאמר שבועי (ומניסיון אני אומר, אוהו...).

כדי להבין מה ערכה של שעה אחת - תשאלו חתן וכלה המחכים לפגישה.

כדי להבין מה ערכה של דקה אחת - תשאלו אדם שפספס רכבת.

כדי להבין מה ערכה של שניה אחת - תשאלו אדם שניצל מתאונה דרכים.

כדי להבין מה ערכה של אלפית השנייה - תשאלו ספורטאי שזכה במדליה.

כדי להבין מה כוחו של שקר אחד - תשאלו את ראש הממשלה... אבל זה לא קשור לענייננו.

כל רגע בחיים הרי הוא הזדמנות פז. לו רק נשכיל להכיר בערכו, נדע לנצלו כראוי.

אני תמיד חשבתי שיש 24 שעות ביום, אבל כשהפחתתי את 6 השעות שאני ישן בלילה, מצאתי שיש ביום רק 18 שעות...

אבל רגע, לבטח חלקכם אומרים כעת: "היי, אבל אני ישן בלילה 8-9 שעות!".

אז המלצתי אליכם: "תישנו פחות, ותנצלו את החיים יותר!". (ראה בן איש חי ש"א פר' וישלח ה"א, שדי לגוף בשש שעות שינה).

בקיצור, מהדיבורים על שינה אני כבר מתחיל להרגיש את הפיהוקים שלכם, אז לפני שמישהו פה ירדם לי, נעבור כעת לפרשת השבוע.

* * *

מישהו אמר לי פעם, שפרשת השבוע מוכיחה, שיש דברים שאפשר לפתור רק עם מכות... הוא הוסיף ואמר, שלטעמו זאת הסיבה שרבי יהודה היה נותן לעשרת המכות סימנים - כי מכות בלי סימנים זה לא מכות...

טוב, אני לא התווכחתי איתו, כדי לא להוות לו חלילה בעיה שהוא יצטרך לפתור בדרכיו, אבל כן מצאתי מדרש שנותן ציונים לחלק מהמכות.

וכה דברי חז"ל (ילקו"ש, קהלת רמז תתקעא): "טובה דריסה אחת שדרס הקב"ה במצרים (במכת בכורות), דכתיב "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם", ממלוא חפנים פיח של משה ואהרן - שבזה הייתה גאולה ובזה לא הייתה גאולה".

וצריך להבין, הלוא מכת בכורות הייתה הקשה מכולן (שמות רבה י"ח, ה'), אם כן במה התייחדה מכת שחין משאר המכות שדווקא היא הועמדה במבחן אל מול מכת בכורות?

* * *

לשאה הפרסי הגיעה שמועה, שלקיסר סין ניתנה מתנה מופלאה: עוף זמיר נדיר, מראהו מרהיב ביופיו וקולו קול פעמונים משובב נפש.

השאה שלח את אנשיו לבדוק את נכונות השמועה, ואלו שבו ממסעם שבויי קסם. הם סיפרו בהתרגשות על הציפור המופלאה ששוכנת בכלוב מפואר עשוי זהב טהור, נוצותיה כסופות, רגליה כעין הזהב וציצת ראשה ססגונית כאבני החן.

עיני השאה כמעט יצאו מחוריהן לשמע תיאוריה המפעימים של הציפור הנדירה. על אתר הוא הורה לאנשיו לצאת אל היערות ולצוד עבורו זן זה של הזמיר הפלאי.

כעבור מספר שבועות של חיפושים קדחתניים שבו אנשי השאה בידיים ריקות. "אין בנמצא עוד זמיר כזה", הודיעו באכזבה, "הזמיר היחידי שוכן בסין, ומאחורי סורג מאובטח של הקיסר".

אולם השאה לא השלים עם המציאות. לא יתכן שקיסר סין יעלה עליו ויתפאר בזמירו!

הוא הגה רעיון. הוא פנה לצורף והורה: "עשה לי כלוב זהב מפואר שבעתיים מזה של קיסר סין".

כעבור חודשיים היה הכלוב מוכתר בכל פאר.

"עתה צאו וחפשו לי ציפור הדומה ביותר לעוף הזמיר", הורה השאה לאנשיו.

כעבור חודש שבו אנשיו עם עוף שצדו; בגודלו דמה לזמיר, אולם נוצותיו היו שחורות ומראהו חסר חן.

"כעת תחנקו את העוף הזה ותחנטו אותו", הורה השאה, "לאחר מכן תצבעו את נוצותיו וגופו בדיוק כצבעיו של הזמיר הפלאי".

למחרת הגישו לשאה את העוף המפוחלץ, כסוף נוצות וזהוב רגליים, ולראשו עטרת יהלומים. השאה הורה להציב את העוף עם כלובו המהודר בהיכלו המפואר.

השמועה נפוצה אודות הזמיר הפלאי ששוכן בארמון השאה, והמונים נהרו לחזות בפלא.

אנשי השאה הונחו להזהיר את הבאים לצעוד על בהונות רגליהם בכניסתם אל ההיכל בו שוכן הזמיר.

"הזמיר ישן...", הסבירו בלחישה.

* * *

האמת, שאין משל נאה מזה להמחיש את מצבה של ממשלתנו. כלפי חוץ מתהדרים שריה בגוונים של שליחי ציבור ואנשי מעשה, אולם כשמתבוננים בהם מגלים לב מפוחלץ ומח ישן... מילא היו מאחורי סורג, ניחא.

לענייננו. לכשנתבונן בדברי חז"ל אודות ההשוואה בין מכת שחין למכת בכורות, נמצא שהיה צד לומר, שמכת שחין עדיפה יותר.

ומדוע? מפני שמכת בכורות הייתה לשעה; מי שמת מת ומי שחי חי, וזהו. אבל מכת שחין לא עזבה את המצרים שלקו בה עד יום מותם! (העמק דבר, שמות ט', ט')

הבה נתאר לעצמנו את שמחת היהודים המעונים למראה משעבדיהם האכזרים, מתייסרים ב"ריקוד הגירוד"... מעגלים מעלים של מצרים מוכי שחין, האחד מגרד את גופו את חברו, והאחר פורש לפתע מן המעגל לטובת חיכוך מדמם על גבו של גזע עץ או סלע מחוספס.

סבל המצרים במכת שחין היה מתמשך, והייתה בכך נקמה מתוקה ליהודים המעונים. לעומת זאת, במכת בכורות ההנאה הסתיימה מהר; הבכורות מתו, השאר נותרו בחיים, פרעה רץ עם פיג'מה לחפש את משה ואהרון, וזהו. תמה ההצגה.

ובכל זאת, מגלים חז"ל, שמכת בכורות הייתה עדיפה על פני מתיקות הנקמה שבמכת שחין, וזאת מפני שסוף סוף, מכת בכורות פתחה בפניהם את שערי הגאולה!

רבנו החיד"א מלמדנו מסר מטלטל ממדרש זה.

במכת שחין הייתה שמחת ישראל בכך שמשעבדיהם המצרים סובלים, אולם במכת בכורות הייתה השמחה בכך שסוף סוף הם נגאלים משעבוד מפרך לחירות הגוף והנפש!

מסביר החיד"א, חז"ל לימדונו ששמחה אמיתית נובעת מפנימיות האדם!

לפיכך, במכת שחין הייתה הנאה מהנקמה - אבל לא שמחה! כי מה ערך בסבל המצאי אם הם נותרו עבדים... לעומת זאת, במכת בכורות אמנם סבל המוכים היה מועט, אבל סוף סוף הם יצאו משעבוד לגאולה! וזו שמחה!

וכמה הדברים נוגעים אלינו...

אין רעה כגלות התחרות, ואין בן חורין כמי ששמח בחלקו! חייו חיי גאולה ממאסר החמדה והקנאה, ואין קץ לאושרו ולשלוות חייו.

לדאבוננו, כמה אדם טורח להתאים את רמת חייו לזו של זולתו, ולבסוף נותר הוא קרח מכאן ומכאן - לקו האופק אינו מגיע, וגם בחלקו אינו שמח...

השמחה בחלקו מאושר ושליו הוא, וכך מתפנה הוא יותר לנצל את שעות חייו בהן הוא ער.