יש לי שני נכדים: אחד שמח ומאושר, והשני ממורמר

 יש לי שני נכדים בוגרים, משתי משפחות שונות.

האחד מלא בחוכמת חיים, ובאינטליגנציה. הוא נער שמח ומאושר.

השני ממורמר מאוד.

הראשון הציע לי לא מזמן שהוא יבוא ללמד אותי מחשב. שמחתי מאוד, כי אני לא יודעת הרבה בנושא הזה.

כששמע את זה השני, כעס מאוד. הוא אמר לי: "את יודעת שאני אלוף במחשבים, לומד אפילו במגמת מחשבים ורוצה להיות מתכנת מחשבים בעתיד. איך את לא מבקשת ממני שאבוא ללמד אותך?".

ניסיתי להסביר לו שהראשון הציע את הדבר בעצמו, אבל הנכד השני לא הבין את זה וממש נעלב והתעצבן.

עכשיו אני לא יודעת איך לפשר.

* * *

כסבתות עלינו להיות חכמות, ולא צודקות. לחשוב תמיד מהי הדרך השלישית, ולא ללכת בתלם.

מה שקורה על פי רוב, שכשמישהו מתקיף אותנו, אנחנו מצטדקות: "אבל לא התכוונתי!", "אבל לא אמרתי!", "אבל לא אני!".

כך גם כאן, מיד כשהנער האשים אותך, התגוננת: "אבל הוא היה קודם".

זה לא מה שהנער רצה לשמוע.

הוא רצה לשמוע: "אוי, איך לא חשבתי על זה? הלא אתה הנכד המתאים לדבר".

אפשר לתקן זאת גם עתה.

אמרי לו: "ככל שאני חושבת יותר על מה שאמרת לי, אני באמת לא מבינה, איך לא קפצתי על המציאה שאתה תלמד אותי.

"גם עכשיו אני חושבת עדיין שזה אפשרי.

"ראה, כיוון ששמוליק אינו בקיא כמוך, הוא  ילמד אותי את החלק הפשוט, ואילו אתה, הידען הגדול, תלמד אותי את הדברים הרציניים יותר...".

ייתכן שהתשובה שכתבתי כאן לא תהיה מדויקת לגבי מה שאת צריכה, אבל לפיה את יכולה להבין את הרעיון, נכון?