איה קרמרמן: מה תיקחו אליכם מהניסיון של אדם ששרד את השואה?

"שלום חברי החדשים. שמי אדי ג'אקו, אני עומד מולכם היום כשורד שואה ועד לתקופות הטרגיות ביותר בתולדות האנושות. הייתי צעיר גרמני גאה, חשבתי שזו התרבות הטובה, הנאורה ביותר, שניתנת לצעיר כמוני. כמה טעיתי. ב־9 בנובמבר 1938 חזרתי הביתה מהפנימייה שבה למדתי במשך חמש שנים תחת שם בדוי מפני היותי יהודי. חייתי מרוחק ממשפחתי, כיתום, רכשתי השכלה תחת פחד איום שמישהו עלול לגלות שאיני וולטר שלייף, כמו שהצגתי את עצמי. הייתי בסכנה גדולה. באותו לילה גורלי, כשהגעתי הביתה, גיליתי שמשפחתי כבר ברחה למקום מסתור ואני נותרתי לבד. הלכתי לישון כשלצידי כלבתי. בחמש לפנות בוקר עשרה נאצים שברו את דלת הבית ואני מתבייש לספר לכם מה הם עשו לי. זה היה כה גרוע, שהאמנתי שבאותו יום אני הולך למות. אחר כך הם הכריחו אותי לצפות בהרס בית משפחתי בן מאתיים השנים ורצחו לנגד עיני את לולו כלבתי האהובה, שניסתה להגן עלי. איבדתי את כבודי, את חירותי ואת האמון בבני אדם. איבדתי כל מה שחייתי למענו. הפכו אותי מאדם לאפס. מה קרה למולדתי, לארץ אבותי? מה קרה למדינה שבתוכה צמחו שילר, גתה, בטהובן ומוצרט? מה קרה לידידי הגרמנים שהפכו לרוצחים? באותו זמן לא הבנו שליל הבדולח, שבו חלונות החנויות בבעלות יהודית נופצו, תכולתן נשדדה, בתים ובתי כנסת הוצתו, הוא למעשה רק ההתחלה לגיהינום לא יתואר".

איני שונא איש

"באותו יום הובלתי למחנה הריכוז הראשון שלי, בוכנוולד, שבו נכלאתי עם 11 אלף גברים יהודים נוספים לחמישה חודשים. ב־2 במאי 1939 שוחררתי. אבי אסף אותי ואחרי נסיעה ארוכה עשינו הסכם עם מבריח שיעביר אותנו לבלגיה. במשך שבועיים ביליתי עם אבי בדירה רק כדי להיעצר על ידי משטרת בלגיה כגרמני ולא כיהודי. הוכנסתי למחנה עם 4,000 גרמנים. ב־10 במאי 1940 המחנה פורק. התפזרנו בדנקרק והמשכתי לליון, שם נעצרתי על ידי המשטרה הצרפתית ונשלחתי לגירס, מחנה איום ונורא ובו 6,000 גרמנים. אחרי התקופה שלי במחנות, לבסוף הועברתי למה שהפך להיות גיהינום עלי אדמות: אושוויץ. הורי ואחותי גם הם הועברו לאושוויץ ומאז לא ראיתי את הורי. לא הייתה לי ההזדמנות להיפרד מאמי האהובה, ואני מתגעגע אליה בכל יום מחיי. אם לכם יש את ההזדמנות היום - בבקשה לכו הבית ותאמרו לאמכם כמה אתם אוהבים אותה. בבקשה תעשו זאת בשביל ידידכם החדש, אדי. היה לי המזל לברוח ממה שנודע כצעדת המוות והסתתרתי ביער לבדי במשך חודשים רבים עד שחיילי הצבא האמריקני מצאו אותי.

"למרות כל אלו, אני עומד מולכם היום כאיש מאושר שנהנה מהחיים עם אישה נפלאה ומשפחה נהדרת. איני שונא איש. שנאה היא מחלה, שיכולה להרוס את אויביכם אך על הדרך תהרוס גם אתכם. אני עושה כמיטב יכולתי להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר לכולם, ואני מפציר בכם לעשות כמותי. בואו נוודא שהטרגדיה הנוראית, הגרועה בהיסטוריה, לא תחזור ולא תישכח.

"אחרי שנים של קשיים והסתתרות, ב־7 בספטמבר 1945, אחרי נסיעה ארוכה ברכבת, נכנסתי בחזרה לבלגיה בלי שום מסמכים. זמן קצר לאחר מכן הכרתי את אשתי פלורה, אשר לה אני נשוי כ־73 שנים. באותה תקופה לא הייתי אדם מאושר, לא נהניתי להיות בחברת אנשים. עד שבני הבכור מייקל נולד. אז לבי נרפא והאושר חזר אלי בשפע. הבטחתי שמאותו יום ועד אחרית חיי אהיה מאושר, חייכן, מנומס, אעזור לאחרים ואתנהג באדיבות. נדרתי גם לעולם לא לדרוך שוב על אדמת גרמניה. היום עומד מולכם אדם שקיים את הבטחותיו. האושר שלי מגיע ממשפחתי, מאשתי, משני בניי, מנכדי וניני הרבים, שמשמחים אותנו כל כך. אני מלמד אושר לכל מי שפוגש אותי. אושר לא נופל מהשמיים, הוא בידיכם. אם אתם בריאים ומאושרים אתם מיליונרים. האושר גם מביא בריאות לגוף ולנשמה, ואני מייחס את תשעים ותשע שנות בריאותי לגישה החיובית והשמחה שלי. פרח אחד בשבילי הוא גינה. חבר טוב אחד הוא כל עולמי. הצעירים היום שוכחים לעצור, הם תמיד רצים ולא יודעים אפילו לאן. קחו את הזמן להיות מאושרים וליהנות מהחיים. יש זמן לצחוק וזמן לבכות. אני רואה את הדברים הטובים בחיים. הזמינו חבר או בן משפחה לארוחה. צאו להליכה. המחר יגיע, אבל קודם תיהנו מהיום.

"אני תוהה כיצד אנשים שורדים בלי חברות, בלי אנשים לחלוק איתם את הסודות, החלומות והתקוות, לשתף במזלם הטוב או באובדנם. במתיקות החברות מי ייתן ויהיו צחוק ועונג משותף. מי ייתן וזמנים טובים ילכו ויתעצמו וזמנים רעים יישכחו הודות לקסם החברות. כשאני קם בבוקר, אני מאושר כי ניתן לי עוד יום אחד ליהנות ממנו. כשאני זוכר שהייתי אמור למות מוות עלוב ובמקום זה אני חי - אני משתדל לעזור לאנשים שמצבם ירוד. אני הייתי בתחתית, אז אם אני יכול לגרום לאדם אומלל אחד לחייך - אני מאושר.

"זכרו את המילים הבאות: בבקשה אל תלכו לפניי, אולי לא אצליח לעקוב בקצב הנכון. אנא אל תלכו מאחורי, ייתכן שלא אוכל להוביל. לכו לצידי והיו חברי.

"אסיים באיחול מלבי ללבכם. הלוואי שתמיד תהיה לכם אהבה לרוב לחלוק, בריאות טובה בשפע וחברים אוהבים רבים. תודה על הזכות שנתתם לי לדבר איתכם היום".

כמה ניצולים ייאלצו לבחור בין תרופה לתפוח?

את הרצאת ה־TED הזאת נתן אדי ג'אקו, או בשם ילדותו אברהם סלומון ג'קובוביץ, אסיר מספר 172338, בהיותו בן תשעים ותשע. כשצפיתי בתחילת הסרטון תהיתי אם מתאים להפיץ אותו רק ביום השואה. בכל זאת יש דברים דחופים יותר, לא? קורונה, איומים בסגר, ילדי כיתה ג' המדשדשים בקריאה ושנאת האחים שמחלחלת ושורפת כל חלקת אדמה. ואז נזכרתי כמה מעליבה בעיני האפתיות שלנו, שאנחנו נזכרים להעלות את השורדים על נס רק יום אחד בשנה. אז מה מהידע והתובנות של אדם בן תשעים ותשע, שחווה את הנורא מכול ובוחר לראות את הטוב ביותר, אתם תיקחו?

אולי תבחרו לצאת מאזור הנוחות שלכם כדי לגרום למישהו לחייך? כשאנחנו פוגשים מישהו אנחנו לא באמת יודעים מה עובר עליו. מילה, חיוך או נתינה יכולים לשנות למישהו את החיים. אם יש מישהו שזקוק לכם - הוא לא צריך הרבה, אבל צריך. תהיו המישהו הזה שיספרו עליו שהפך עולמות למען האחר.

כמה שורדי שואה שחיים בתנאי עוני ילכו לעולמם עד יום השואה הקרוב? כמה מהם ייאלצו לקפוא מקור או לבחור בין תרופה לתפוח בעוד אנחנו נורא מתבאסים שדובאי אדומה? מתי דפקתם על דלת של שורד שואה שמנסה לשרוד את החיים? מתי תרמתם שמיכה חמה למי שאין לו? אולי הגיע הזמן שנתעורר, לפני כ"ז בניסן.

אולי תחליטו להפסיק לשנוא, לנטור, לכעוס על אחרים. בין אם זה מוצדק ובין אם זה רק חסד שלכם לוותר להם. השנאה אכלה אתכם כמו חומצה? אם כן, שחררו. למענכם.

אולי תהפכו לחברים טובים יותר, תהיו להם למשענת בשעת הצורך. תהיו הליצן שמצחיק אותם כשהכול חשוך. תהיו הבית שהם זקוקים לו ותעניקו להם תמיכה ואהבה שאינה תלויה בדבר.

ואם זו משפחתכם שתרוויח מנקודת מבטו של אדי? תסתכלו עליהם והלב יתפעם מהמתנות שה' החליט שיהיו שלכם. אל תחסכו במילים. תגידו להם כמה יקרים הם, כמה אושר וגאווה הם מסבים לכם. אי אפשר לשמוע את המשפטים האלה יותר מדי. ואם זה לצלצל לאמא ולהגיד שאתם אוהבים אותה - זכיתם לעשות אישה, שנתנה לכם את החיים, מאושרת.

והכי חשוב - למרות מה שאחרים עלולים להטיח בנו, למרות קשיים וביזיונות שאנחנו עוברים בחיים, אל תפסיקו להאמין שמגיע לכם להיות מאושרים. האושר הוא משאב בלתי מוגבל, שפע אין־סופי של אושר יורד מהשמיים. אין מה להיות קמצנים וחמדנים עם אושר. כשהוא מגיע למישהו אחר - אין זה סימן שהוא נלקח מהמנה שהייתה קצובה לי.

לעילוי נשמת אדי אברהם סלומון ז"ל, בן המאה ואחת, שעלה לגן עדן בו' במרחשוון השנה, אחרי שכבר היה בגיהינום בעולם הזה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".