אנחנו לא יכולים לחייב את עצמנו לאהוב על ידי שכל

נמאס לי לרגע להיות בשליטה.

בא לי פשוט לבעוט.

לבטא את מי שאני ומה שעשיתם לי.

להטיח את כל הזעם שיש בי, שעד היום כיסיתי עם המון חיוכים ומודעות עצמית מזויפת. אני רוצה לכעוס!

נשמע לכם מוכר?

גם אם לא, תחשבו אם הייתם רוצים להיות שם. במקום הזה שמסוגל לפתע להוריד מחסומים ולא לדפוק חשבון לאיש ופשוט לצרוח מדם לבכם.

לא אצל כולכם הניסוח הנ"ל רלוונטי. לפעמים הרגש שלא באמת מוצא ביטוי, יהיה מעודן בהרבה או מוקצן בהרבה. לעיתים הוא כלל לא יהיה כעס, אלא בליל תחושות מעורבות שרוצות לצאת בבכי אל האוויר הפתוח של מרחב הכנות והטוהר. חוסמות את הרגש הזה חומות גבוהות של "מודעות עצמית" ו"בגרות", ועוד כל מיני הגדרות שתוקעות לרגש הפשוט מקלות בגלגלים...

* * *

בסיטואציות חברתיות / בינאישיות / זוגיות, יש לנו מאבק תמידי בין השכל לרגש.

השכל עובד בשיטה די מתמטית. הוא מחשב הפסד מול רווח, כנות מול אהבה, וגם, כן, פגיעה בזולת מול תחושת רווחה בביטוי העצמי המשוחרר.

הרגש, לעומתו, לא עושה חשבון. אנחנו מרגישים ללא פילטרים וללא הגבלות (כדוגמת חישובי תוצאות אפשריות של רגש מסוים). מה שאנחנו מרגישים - זה מה שיש, ולא ניתן להתווכח עם זה.

ביהדות ישנו דגש על השלטת השכל על הרגש, כך שעל ידי פרשנות נכונה של השכל לקורות חיינו ומטרת היותנו בעולם, נוכל להרגיש "נכון" יותר.

לדוגמא: כאשר נביט על הקורות אותנו כהשגחה פרטית וגזירת שמיים, באופן טבעי פחות נכעס, נבין ונקשיב יותר לזולת. לא נפחד, נשמח יותר, וכו'.

אך לעיתים ההרגשה היא כי כל זה לא עוזר כלפי האהבה אל בן/בת הזוג, והרצון לחיות עם האדם הספציפי.

נכון שבמצוות "ואהבת לרעך כמוך" אנחנו מצווים לראות את צרכי האחר, ולהתחשב בהם, להעניק ולתת וכו', ובמצוות "הוי דן את כל האדם לכף זכות" אנחנו מצווים (ומצליחים לפעמים) לראות את הטוב בכל אחד, אבל זה עדיין לא משנה את המציאות שישנם אנשים שאנחנו סובלים לידם או לפחות לא רוצים לחיות איתם. אנחנו רוצים לרצות לאהוב. ואת זה שום מצווה לא יכולה לפתור...

לפעמים מה שיכול באמת לעזור זוהי כנות פשוטה של לב כואב שרוצה לגולל את החוויות הפחות נעימות שלו ולא להחזיק בשליטה "בוגרת" בבטן את כל הרוע.

הצורך שלנו להטיח, לכעוס, להיעלב ולהתרחק, הוא צורך טבעי שאמור להוביל למקום רגוע וטוב יותר בנפש שלנו.

אמור.

כי הסיבה לכך שאנחנו חוסמים אותו, את אותו משפט כועס, היא השכל הישר שלנו שיודע כי הצד שכנגד עלול להיפגע, ועל ידי כך נפסיד את היחסים שלנו, ואין הצר שווה בנזק.

אבל אולי אם נפרק את הגורמים הללו ונפרט אותם מול הצד שכנגד, זה עצמו ייתן את הסנכרון המופלא בין רגש פעיל ולא כבול לבין שכל שמשיג את מטרתו ההגיונית והמתמטית שעד היום כבלה אותנו בשרשראות של חישובי הפסדים.

אם נבין עם עצמנו קודם כל שהצורך שלנו להטיח, לכעוס, להיפגע ולבטא רגש שלילי, הינה בעיקר מהמקום בו אנו מצפים להבנה של הצד השני ולהכלה של רגשותינו השליליים, ואם נכיר בכך שלו נאמר את אשר על ליבנו והצד השני ייהפך לקיר אטום ולא יתייחס למה שהעלינו, אנו נצא מאוכזבים יותר ומתוסכלים יותר, נוכל לבוא אליו ולספר לו כי יש לנו בשם האהבה בינינו רצון שהוא ישמע ויבין אותנו ואנחנו בוחרים לומר דווקא לו את התוכן שכל כך קשה לו לשמוע, נוכל לגייס מראש, להפחית חרדה, ולתת מצע מרגיע לתוכן הקשה שאנו עומדים לפרוק אל אזני הצד השני שכעת יהיה פחות המום ומתגונן, אלא יותר קשוב.

אנחנו צריכים לפרוק. השאלה היא איך ולמה.

איך – להשתדל לדבר על מה פוגע בנו ופחות לתת אבחון מעליב על אופי העומד מולנו.

למה – אם נהיה מודעים לסיבה שבגללה אנחנו מעוניינים בהקשבה של האדם הספציפי לטענות שלנו כלפיו, נוכל לספר לו על כך. נוכל לומר לו כי אנחנו בוחרים לספר לו כי אנחנו אוהבים אותו ורוצים שהוא ייתן לנו תחושה טובה יותר בעצם ההקשבה שלו וההתגייסות שלו לשמוע את הדברים הלא כל כך נעימים שלנו, ולחבק לאחר מכן.

כשהשני ירגיש שהוא עוזר לנו, ושאנחנו באים לפרוק ממקום כואב, מעמדה המבקשת את אהבתו, הוא יוכל יותר לתת אותה הקשבה המסמלת אהבה.

זה יכול לעזור לנו לאהוב.

אנחנו לא יכולים לחייב את עצמנו לאהוב על ידי שכל.

אבל אפשר, על ידי הבנה וחשיבה, להוביל למקום של פתיחות רגשית והכלה, מה שיוביל בוודאות למקום מחובר יותר אל הדמות שאיתה פעם היתה לנו אהבה.

נוכל להפריח את השממה ולקבל את האהבה בחזרה.

היו כנים.

הכירו בעצמכם את ה"גם וגם".

גם – כעס ורגשות קשים,

וגם – את הרצון שהוא/היא ישמעו ויבינו אותנו, כי זוהי הדמות ממנה אנו מצפים להבנה הזו.

אולי אם נעשה זאת שוב ושוב, נלמד באינסטינקט לפרש בעתיד טענות של הצד השני כרצון לקרבה והכלה?

אולי...

בהצלחה!

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com