מיומנה של טלפנית: "אני לא יודע מה זה תרומה, אבל כשאמא מדברת על הידברות, היא שמחה"

אסף בן השנתיים מספר:

אמא לימדה אותי לשחק מחבואים. כל כך אהבתי להסתתר להציץ ולקפוץ החוצה לקול צהלת אמא ואחי הגדולים ממני. כולם מחבקים אותי. אני לא מבין למה? אולי זה בגלל שאני כבר מבין את המשחק ואולי בגלל שאני כבר גדול, עוד מעט בן שנתיים. אמא אומרת לי להסתתר היטב ולא לצאת עד שיגלו אותי. אבל זה קצת קשה. ואין לי סבלנות להידחק בפינה כל כך הרבה זמן. אני לא מבין מה אמא רוצה ממני, הרבה יותר כיף לקפוץ לרוץ ולפול לתוך זרועות אחי הצוחקים.

בשבוע שעבר אמא לקחה אותי למעון כמו כל בוקר. בדרך שמעתי אותה מדברת בפלאפון. היא דברה על כל מיני דברים שלא הבנתי. היא הזכירה מילים מסובכות כמו תרומה, הוראת קבע, זיכוי הרבים. למה הכול כל כך מסובך? אבל היא הייתה כל כך שמחה שהחלטתי לא להפריע לה בשיחה. אני אוהב יותר את אמא שמחה.

כשהגענו לגן, נתנה לי נשיקה ואמרה להתראות. אני אוהב מאוד את הגננת שולה. היא תמיד אומרת שאני מתנהג יפה ומחלקת לי פרסים. יש לה פרסים טעימים. אבל כשאני אוכל אותם אז גם החברים שלי רוצים. אני אוהב לתת להם. לפעמים לא מתחשק לי. אז הם יושבים לידי מסתכלים בעיניהם הגדולות ומביטים בממתק הנכנס לפי עד שאני בולע אותי. הם מבטיחים תמיד לגננת שהם יתנהגו יפה אבל בדרך כלל הם שוכחים ומשתוללים.

באותו יום לקחה אותנו הגננת לגן השעשועים החדש. בתחילה עלינו וירדנו בסולמות החלקנו במגלשות והתנדנדנו בנדנדות לאחר מיכן התחלנו לרוץ ולהשתובב עד שהגננת הציע לנו לשחק במחבואים. מיד רצתי להתחבא מתחת לספסל. שמחתי מאוד שיש שם המון דשא ארוך וסבוך כדי שאף אחד לא יוכל למצוא אותי. אני כבר יודע היטב את הכללים, לא לצאת עד שיגלו אותי. שכבתי על הדשא הרך וחיכיתי. בעצם לא הספקתי לראות מי העומד ומי זה שצריך לחפש אותי. אבל שמחתי שאני כבר יודע את המשחק. הרי אני כבר בן שנתיים. בתחילה היה לי נעים לשכב על הדשא. ראיתי דברים מעניינים מאוד. שיירה של נמלים שאין לה התחלה וסוף. זה היה מרתק לראות אותם הולכים בכזה סדר ולא יוצאים מהשורה. איך הם יודעים לאן ללכת? אינני זוכר כמה זמן שכבתי על הדשא. החלטתי שכבר נמאס לי וקמתי אפילו שיגידו שאני לא יודע את המשחק. ניערתי את בגדי שנדבקו בהם גרגירי חול ועשבים ויצאתי מהמחבוא. תחילה חשבתי שהמשחק ממשיך, אולי כולם מתחבאים. קראתי לגננת וצעקתי לה שאני כבר לא רוצה לשחק. אבל מה שקרה הפחיד אותי מאוד. הגינה הייתה ריקה לגמרי. הגננת לא הייתה והילדים נעלמו מכל שטח הגן. הסתובבתי סביבי בפחד.

אני לבד.

החתולים שתמיד משכו את תשומת לבי לא עניינו אותי, אולי יותר נכון, גליתי שאני מפחד מהם. כל כך נבהלתי להיות לבד. איך זה יכול להיות? מעולם הגננת לא עוזבת אותנו סתם. ויעל  תמיד עוזרת לה לשמור עלינו. אמא, איפה את? בואי קחי אותי? למה שכחו אותי?

התחלתי לבכות. צעקתי לאמא, אבא, לגננת אבל אף אחד לא שמע אותי ואף אדם לא עבר במקום. נזכרתי פתאום שאני יודע מאיפה נכנסנו לגינה. התחלתי ללכת לכיוון היציאה. חיפשתי את הגננת בכל מקום ולא הבנתי למה אפילו שולה עזבה אותי. אמא אף פעם לא משאירה אותי. בטח אמא תמצא אותי. יצאתי משטח הגן והגעתי לכביש גדול. רחב כל כך שכמעט לא יכולתי לראות מה נמצא מעבר לכביש. המכוניות נסעו במהירות עצומה, אבל ידעתי שאני חייב להגיע לצד השני. אמא תמיד הייתה קוראת לכביש כזה אוטוסטרדה. אני לא כל כך מבין מה זה. כשהתחלתי לעבור  שמעתי צפירות שהחרישו את אוזני. ראיתי את עיניהם של הנהגים מביטים בי בפחד. למה הם פוחדים. מה, גם הם מרגישים שהם לבד, בלי אמא? נהג אחד עצר בחריקה, הסתכל לצדדים ושאל איפה אמא? איזה מצחיק. מה, אם הייתי יודע איפה אמא, אז לא הייתי כאן לבד. לפתע מישהו משך את ידי בכוח. הסתכלתי בפחד, מי זה ואז גיליתי שזו אישה אחת שאני לא מכיר. היא שאלה אותי איפה אמא? לא ידעתי עוד לדבר טוב. אז עשיתי מה שאני תמיד עושה במקרים מביכים. התחלתי לבכות. היא שאלה אותי איך קוראים לי. כשראתה אותי ממרר בבכי, שאלה אותי איפה הגן שלי. לא זכרתי איפה בדיוק. ראיתי אותה איך שהיא מבולבלת ולא יודעת מה לעשות איתי. לבסוף משכה אותי אתה לכיוון השכונה הקרובה.

הלכתי אחריה רגוע יותר, כי היא הבטיחה לי שהיא תחזיר אותי לגן. נכנסתי אתה לבניין עם ציורים שאני לא מכיר, ואז היא ראתה אשא אחת והחלה לצעוק עליה. לא הבנתי על מה הצעקות אבל הבנתי שהיא מדברת עלי. האישה השנייה נתנה לי לשתות ושלחה אותי עם זו שמצאה אותי שוב החוצה. פגשנו כמה אנשים גדולים שהיא שאלה אותם עלי, אבל אף אחד לא ידע מי אני. וכך הלכנו שעה ארוכה כשהיא מדובבת אותי, איפה אני גר ואיפה הגן. סוף סוף ראיתי את הקיר עם הציור של הפיל עם הכנפיים, ואז שמחתי ומשכתי את השמלה שלה. סימנתי לה עם היד שהכיוון נכון. נכנסנו לגן. שולה נבהלה לראות אותי עם המלווה שלי. האישה שהחזיקה בידי החלה לצעוק על שולה. לא היה לי נעים שצעקו על שולה הגננת. שולה נעלבה מאוד מהצעקות, והייתה חיוורת. הרגשתי כל כך נורא ושוב התחלתי לבכות בקול שיפסיקו כבר לצעוק על שולה. בסוף שולה לקחה אותי וחיבקה אותי. רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה מאוד, ואני לא אוהב שמדברים על משטרות, ולמה היא ויעל חיוורות כל כך?

אחרי הצהרים שמעתי את אמא מדברת עם אבא בהתרגשות על הנס שקרה לי. אפילו שאני עוד לא מבין הרבה, נהיה לי עצוב. פתאום שנאתי את משחק המחבואים. בגללו קרה לי מה שקרה. אמא נכנסה פתאום לחדר ושאלה אותי "למה אתה יושב עצוב ולא משחק בשום משחק? יש לך משחקים חדשים, אולי תשחק?". אחרי שעה שוב אמא הגיע ואמרה "אולי אתה רוצה סיפור?". הנהנתי בראשי.

"אתה יודע, מתוקי, שקרה לך נס גדול. הרי עברת כביש כל כך מסוכן לבד, ויכולת חלילה להיפגע. ה' ישמור אותנו. אמא תרמה להידברות בבוקר לפני שהלכת לאיבוד. אמא עשתה הוראת קבע כדי שהרבה אנשים יחזרו בתשובה שיהיה יותר תורה ומצוות. ואתה ניצלת. נשארת בחיים. כתוב 'צדקה תציל ממוות'".

הבטתי בעיניים גדולות על אמא. לא הבנתי את המילים המסובכות שלה. רק את המילה "הידברות" הכרתי טוב. אמא תמיד מדברת על הידברות בשמחה, ותמיד היא רגועה יותר אחרי כל מה שהיא רואה שם. לא הבנתי למה היא התכוונה שניצלתי. ולא הבנתי מה זה תרומה. גם כשהיא השכיבה אותי לישון המשכתי להרהר על מה שאמא סיפרה. ברקע שמעתי את הרב זמיר שאמא כל כך אוהבת.

אולי מישהו יכול לפתור לי את החידה. מה יש בהידברות שמשמח כל כך את אמא? ואיך התרומה (איזה מסובך) של אמא הצילה אותי?

אולי כשאגדל, אבין...

(הסיפור נכתב על פי מקרה אמיתי שסופר על ידי אמו של הילד, שתרמה להידברות).