"אם תוציאי את האבן הלבנה – אוותר על נישואין לבן הפריץ"

בעידן העיירות, אחד מענפי התעסוקה הלא כל כך מוצלחים היה חכירת בית מרזח מהפריץ. כל איחור בתשלום דמי החכירה או כל סיבה אחרת הייתה עילה למתן קנס או מאסר, בפרט אם מדובר היה בחוכר יהודי.

אפרים נמנה בין האומללים שנאלצו לחכור בית מרזח מהפריץ כדי להתפרנס. בימים כתיקונם היו האיכרים סרים בתום יום העבודה אל פונדקו, מטביעים את יגונם ביין וממלאים את כיסו בזהובים.

שנה אחת, בה עוסק סיפורנו, פקדה סערה חורפית את העיירה; מטרות עוז שטפו את הכל וסופות השלגים מנעו מהתושבים לצאת מבתיהם.

אפרים ישב מדוכדך בפונדקו השומם. קול פצפוץ העצים שעלה מן האח הבוערת הזכיר לו, שאם הוא חפץ להמשיך לשמוע את הרחש המחמם הזה במקום להישלח אל הבור החשוך והקפוא, עליו לדאוג להשמיע לפריץ את קול נקישת המטבעות בדמות דמי החכירה.

בתו היחידה של אפרים התגייסה לעזרתו. היא טרחה בניקיון הפונדק והכינה כרזות זרחניות המבשרות על מבצעים למיניהם, אולם מאמציה לא נשאו פרי. אנשים לא יצאו מבתיהם וממילא לא פקדו את בית המרזח.

בינתיים השתרג חוב דמי החכירה של מספר חודשים על צווארו של אפרים, ויום אחד חששו התממש. שוטרים מטעם הפריץ הגיעו אל ביתו של אפרים, והגישו לו צו התייצבות בפני הפריץ.

לבו של אפרים כמעט נדם. הוא ידע היטב מה סיבת הצו, וידע עוד יותר מה עשוי לעלות בגורלו. בתו התלוותה אליו כדי לחזק את רוחו ולנסות לעורר את רחמי הפריץ, ויחד עלו ובאו לפני הפריץ.

* * *

הפריץ שהה בגינת טירתו כשאפרים הובא לפניו מוקף בשוטרים.

"אווו אפרים, אפרים", קרא הפריץ בקול מבשר רעות, "כבר ארבעה חודשים שלא ראיתי ממך זוז שחוק. החושב הנך שפונדקי הוא מפעל לגמילות חסד?!", אמר ושפמו המסולסל רטט לקול צחוקו המרושע.

"האמן לי, אדוני", שח אפרים בגמגום חרד, "אני מתאמץ להשיג את הממון, אבל מה אעשה שאנשים מסתגרים בבתיהם מפני הסערה ואינם פוקדים את בית המרזח?!". 

עיני הפריץ ירקו גצים. "בטוחני שמספר חודשים בבור האפל ישפרו לך את המוטיבציה, אם תשוב ממנו בחיים...".

"אבל אתה יודע מה?", חכך הפריץ את ידיו בהנאה, "יש לי עסקה בשבילך". אפרים כרה את אוזניו כאפרכסת.

"אני מחפש כלה טובה לבני המוכשר", סיפר הפריץ, "אם תשיא את בתך לבני, הריני מוכן לוותר לך על חובך. אולם אם תעז לסרב, תימק בבור הכלא, ומשפחתך תגורש מן המדינה!".

אפרים הרגיש שעולמו מסתחרר סביבו... אנה יפנה ומה יעשה?

אבל לדברי הפריץ היה המשך.

"אתה הרי מאמין בהשגחה עליונה, נכון?", אמר הפריץ, "אז הבה נניח את ההחלטה ביד ההשגחה. אני אכניס שני חלוקי נחל לתוך הסל, אחד שחור והשני לבן, ובתך תוציא אחד. אם יצא הלבן, אוותר על חתונת בתך עם בני, אבל אם יצא השחור, זה האות שאלוקיך חפץ בזה הזיווג".

האדמה הייתה זרועה חלוקי נחל. הפריץ התכופף כדי להרים שניים, ובתו של אפרים הבחינה שהוא נטל לידו שתי אבנים שחורות... מה שאומר, שלא משנה איזו אבן היא תוציא - הפריץ ינצח!

לפתע הבזיק רעיון בראשה. היא הכניסה את ידה אל הסל ונטלה אבן אחת, אך כשהוציאה את ידה היא הפילה את האבן לארץ כמבלי משים. האבן נפלה והתערבבה בין חלוקי הנחל השחורים.

"אוֹיְש, האבן לי אבדה", קראה הבת, "אבל לא נורא! הבט נא באבן שנותרה בשקית, וכך נדע איזו אבן הוצאתי ואבדה...".

ואיזו אבן מצא הפריץ בשקית אם לא שחורה... ועצתו הופרה.

* * *

אם גם אתם מרבים להשתמש בתירוץ "אין לי זמן" לדחיית מטלות, הגיע הזמן לחשוב "מחוץ לקופסה" ולמצוא את הזמן לדברים החשובים.