אפרת ברזל: "אבל למה הילדות האלה לא מספרות לאמא שלהן את הסוד?"

"אבל אמא, למה?

למה הילדות האלה לא מספרות לאמא שלהן את הסוד, למה, למה את מסבירה לי שזה לוקח לפעמים שנים? אבל למה, אני לא מבינה למה, למה זה לוקח זמן עד שמילים יוצאות מהפה, אם הן בכלל יוצאות, למה את אומרת את זה, אמא?".

זו היתה סעודת ערב שבת, זו של השבת האחרונה שהיתה עכשיו. כולם שאלו ושאלו.

"אני אומרת את זה, בובה שלי, כי זאת פעמים רבות המציאות".

היא שאלה אותי. והמשיכה ושאלה אותי. היא באמת לא הבינה. ואני בלבי אמרתי, שאולי מוטב כך, מוטב שאיננה מבינה.

מה מרגישות ילדות ששומרות סוד. למה הן שומרות אותו. למה קשה לשתף אנשים בסודות חיינו.

מה מרגישים ילדים ששומרים סוד. סוד שלא עושה להם טוב.

למה לא מספרים, מה מפחיד בלספר.

יש תקופות, שגם לילדים גדולים צפים סודות ישנים.

"את לא יכולה להסביר למה?", היא המשיכה, אולי קצת נדנדה, חפרה.

"למה את מגמגמת, למה את לא מסבירה לי?". היא דיברה בנחרצות כאילו אני, כאמא, אמורה לשלוף את השפן מהכובע בכל עת ובכל שעה, ולהפוך עבורה את העולם לברור יותר.

זה מה שהם מבקשים מאיתנו מאז שהם נולדו. זה מה שאנחנו אוהבות לעשות עבורם מאז שהם הגיעו.

זה נקרא "הזדהות השלכתית". הם, מצידם, מודיעים לנו מה חסר להם – אוכל, שתיה, חיבוק, שאלה, תהייה, תהום. ואנחנו אמורות להבין את החוסר ולהשיב להם תשובה, חום, אוכל, שתיה.

אבל מה קורה ברגעים האלה, שגם את קצת ילדה בעצמך.

"הרבה ילדות פוחדות שלא יאמינו לסוד שלהן", ניסיתי בשקט.

"הרבה ילדות מעבירות דף, מדחיקות ומעדיפות לא לפתוח סוד.

לסוד לוקח זמן לפעמים לקבל עיבוד בתוך עצמנו, לקלוט.

יש ילדות שמרגישות אשמות, ובגלל זה הסוד שלהן תקוע עמוק.

יש ילדות שמרגישות, שאם הן יגלו לאבא או לאמא את הסוד, הן יעיקו עליהם, יעיקו על ההורים שלהן, יפרו את השקט שיש במשפחה, יקלקלו את השם שלה, יגרמו עול של דאגה או עומס על הורים שגם ככה עסוקים.

יש ילדות שאין להן כבר כוח שוב להיכנס לסוד ולראות מה שלומו. סוד שלא עושה להן טוב, והן היו רוצות שהוא ילך מחייהן החוצה, או שלא היה בא בכלל".

מה מרגישות ילדות ששומרות סוד,

מה מרגישים ילדים ששומרים סוד?

כשלא מגלים כי פוחדים, יש ילדים שלפעמים נחנקים עם הסוד בתוך עצמם, לפעמים הולכים לקבל אהבה ממקום לא נכון.

אולי פעם ניסו לשתף בסוד שלהם ונתקלו באוטם. הם לא תמיד ינסו שוב.

הרבה ילדים יודעים שמשהו לא בסדר בסוד שלהם. ביושרה הבריאה שלהם, בניקיון הנפש שלהם הם יודעים שאסור ככה, אבל עדיין מפחדים לעשות לו די.

יש ילדים שחושבים שכשהם יהיו ילדים גדולים ויתחתנו, יתחיל דף חדש, והסוד ישכח מהם.

יתחיל דף חדש והכל ישתנה.

הלוואי.

בדרך כלל יבוא טריגר כזה או אחר, פנימי או חיצוני, שיציף את הסוד, ושוב הוא יבוא במחשבות.

הסוד מבקש מרחב בטוח לצאת אליו. מישהו שיקבל אותו ללא ביקורת, או שאלות מעצבנות על פרטים מדויקים, ולמה לא סיפרתם לנו על הסוד קודם.

ילדה ששומרת סוד צריכה מקום שיוכל לתת לו מרחב לצאת. בשקט בשקט. גילוי אחרי גילוי. פרט אחרי פרט. לפי הקצב שהוא רק שלה.

מישהו שיסתכל בעיניים לסוד שלה, ויהיה איתה במאה אחוז.

ויבין, ויבכה איתה, ויכעס איתה, ויצחק איתה, ויעזור לה ללוש את הסוד שלה. שהיא תרגיש שאפשר להניח את הסוד שלה במקום הזה, ולאט לאט חלק ממנו יימס, כמו גלידה בשמש, כמו פצע שמתחיל להבריא, כמו נחל שזורם, וממשיך לחיות, ממשיך לזרום, נקי יותר. קל יותר.

קמתי להביא את המשך הסעודה, קמתי להביא את הדגים. זה היה תירוץ, השיחה לחצה עלי. עם הגב לשולחן השבת ידעתי שלא ממש עניתי לה, אבל אלה היו כל יכולותי. ידעתי שלא תמיד אנחנו יודעות בעצמנו מה נכון ומה לא נכון לעשות, וכמה אמהות הן בעצמן לפעמים ילדות, כמה יודעות הבנות שלנו לעורר בנו סוגיות למחשבות, כמה אנחנו לעולם אלה שכל כך משתדלות, לא תמיד מצליחות, תמיד מבקשות לעטוף אותם, גוזלים שלנו, רק בשמירה, רק שיהיה להם טוב.