התמודדות עם תסכולים ואכזבות: האם אתה שאפתן, או לא ריאלי?

רגשותיו של האדם מושפעים במידה רבה מגישתו לחיים. אם, לדוגמא, הוא יוצא מתוך נקודת הנחה שהוא חייב להגיע לתוצאות מידיות בכל תחום, התסכולים הינם בלתי נמנעים. מדובר בכביש מהיר, שמוביל במהירות למחוזות של כעסים ומתחים.

במקרים אחרים, התסכולים הינם דווקא תוצאה של רגשי אשמה וחרטה. אדם שעשה מעשה שהוא לא היה אמור לעשות, או נמנע מלעשות את מה שהיה ראוי ונכון שיעשה – עשוי לתפוס את עצמו כאדם שלילי ביסודו, מה שיוביל לתחושת תסכול מתמשכת. כלומר: במקום לראות את המקרה המסוים הזה כמקרה בודד ובלתי מייצג, הוא תופס אותו, בעקבות הגישה שבה הוא ניגש לחיים, כמקרה שמאפיין את כלל האישיות שלו, עובדה הגורמת לו לתחושת תסכול וחוסר אונים.

נדגיש: הרבה בני אדם רוצים להגיע לתוצאות בחיים, וכמה שיותר מהר. הרבה בני אדם גם רוצים לטעות כמה שפחות, וכאשר בני אדם טועים – זה בהחלט מתבקש שהם יחושו תחושת חרטה. הבעיה אינה מהותית אפוא, אלא כמותית. הכל שאלה של מינון וממדים: אם אדם מציב את הצדדים החיוביים בחייו במרכז, ומעניק משקל שולי לכישלונותיו - הוא לא יהיה מתוסכל. לעומת זאת, אם הוא מעצים את הכישלונות שלו ומביט בהם בזכוכית מגדלת, אין ספק בכך שהוא יחוש תחושת תסכול שתלווה אותו על בסיס קבוע.

המחשבות של האדם ממקדות את חווית האדם. ככל שהאדם חושב על התסכול – הוא חווה אותו יותר, וככל שהוא חווה אותו יותר - הוא מתמקד בו יותר, מרגיש אותו ומאמין שזה מה שיש לו בחיים ושאין אפשרות אחרת... וכמו שאומר רבי ישראל בעש"ט, אדם חי במקום בו המחשבות שלו נמצאות (כתר שם טוב ער"ה).

כולנו טועים בחיים. הכישלונות שלנו, ותחושת החרטה שבעקבותיהם – עשויים לשמש כתזכורת נהדרת לעתיד, ולמנוע את הכשלון הבא. במקרה זה, הכשלון אינו מרסק, אלא מחכים, ואם כן גם מעצים! הבעיה מתחילה כאשר הכשלון גורם לנו להדביק לעצמנו תווית שלילית, ולקעקע לחלוטין את התפיסה החיובית ביחס לעצמנו. מכאן ועד לתסכול מתמשך – הדרך קצרה מאד.

במאמר הנוכחי ננסה אפוא להתמקד בנושא של עודף רגשות אשמה, כדי לנסות וללמוד איך לצמצם את התסכולים שנובעים ממנה, ואינם מובילים אותנו לשום מקום חיובי בחיינו.

בין אחריות לאשמה

ניקח לדוגמה אדם שעשה מעשה שלילי: הוא פגע בחבר שלו. כמובן, עליו לקחת אחריות, ללמוד מהמקרה הנוכחי כיצד ניתן למנוע את הישנותם של מקרים דומים בעתיד, וגם לפייס את החבר על פי הדרך המבוארת בהלכה. אבל כאן זה נגמר! אם אותו אדם מתחיל לחשוב על ההשלכות שהיו לפגיעה הזו על הזולת, על מצב הרוח המדוכדך אליו הוא נכנס בעקבותיה, וכן הלאה, ונושא על גבו את תחושת האשמה בגין כל אלו – זו כבר בעיה.

לפעמים, רגשות האשמה משרתים דווקא את המקום הילדותי שבלבו של האדם. הם גורמים לאדם להישאב למקום של "אשמה", ובמקום לתקן את מה שעליו לתקן – לבוסס בתחושות קשות, ובאמצעותן להרגיע את המצפון. כך, למעשה, רגשות האשמה מובילים לחוסר עשיה!

כמו כן, רגשות האשמה עלולים להביא את האדם למסקנה שהוא אדם שלילי ביסודו, חסר התחשבות וחמלה. גם במקרה זה, התוצאה הישירה של רגשות האשמה תהיה חוסר מעש, משום שהאדם מגיע למסקנה שהוא ממילא יצור חסר תקנה, כך שאין כל טעם לנסות לחולל שינוי.

ואכן, הגר"ח שמואלביץ מלמד שהגדלות של האדם – מחייבת אותו לקחת אחריות, בעוד הילדותיות הינה בריחה מאחריות. גרסה בוגרת של הילדותיות היא ריבוי רגשות אשמה, המהווים אמצעי לבריחה מאחריות באמצעות ייאוש וחוסר אונים מדומה.

במקרים אחרים, חוסר היכולת של האדם לקבל אחריות על השגיאות שלו אף עשויה לגרום לו להאשים את הזולת במחדליו שלו. מדובר במנגנון הגנה, במסגרתו האדם מגן על עצמו בכך שהוא משליך את טעויותיו על הזולת.

בין שאיפה לחוסר ריאליות

באותה מידה, עלינו להבחין בין שאיפה – לבין חוסר ריאליות. אנו מתחנכים, וכך אכן ראוי, לשאוף להגיע לגדלות בכל תחום: בתורה, בעבודת הבורא, בגמילות חסדים. התורה מלמדת אותנו שאנו בעלי כוחות משמעותיים ביותר, שיכולים להביא אותנו לפסגות נעלות אם נשתמש בהם כראוי.

אבל האם המשמעות היא שעלינו לצפות בחיי היום יום להגיע כבר כעת אל הפסגה? ממש לא! לא נוצרנו מושלמים, וכדי להגיע אל הפסגה – נדרשת עבודת חיים. השאיפה, שלא לומר: האשליה, כביכול אנו יכולים להיות מושלמים כבר כעת – אינה מתבססת על מאומה.

האדם צריך ללמוד כיצד לאזן בין השאיפה לגדלות מחד, ובין חיים שגרתיים, רגועים ושלווים, מאידך. אדם שבוחן את עצמו ביחס לשלמות אליה הוא חותר – ימצא את עצמו תמיד חסר, מה שיעמיד אותו במצב של אשמה מתמדת. מדוע הוא אינו מושלם? מדוע הוא אינו גדול כפי שהוא יכול להיות? מדוע הוא עדיין לא מגיע לפסגות שאליהן הוא שואף להגיע?

כמובן, הבעיה אינה נעוצה בשאיפה עצמה. הבעיה היא בכך שאנו בוחנים את המעשים שלנו בחיי היום-יום השגרתיים, בראי השאיפות הגדולות המהוות משימת חיים. אנו בוחנים את עצמנו היום, על פי הדמות המושלמת שאנו שואפים לאמץ בעוד חמישים שנה. במבחן הזה, אין לנו סיכוי להצליח.

לשאוף גבוה, זה מצוין. אבל חשוב לדעת שהדרך עשויה להמשך שנים רבות, עם נפילות רבות. כדי להגיע אל הפסגה – אין מנוס: יש ליפול ולקום, להתנער, להמשיך, ליפול שוב ולקום, וחוזר חלילה... רק כך מצליחים! אין טעם להיות מופתעים בכל פעם מחדש מהנפילה או מחוסר ההצלחה הזמני.

אמנם יש מקום לכאוב כל נפילה, ואין טעם לנסות לפתח אדישות כלפיה. אדרבה: אדם שמפתח אדישות כלפי הנפילות שלו, מוותר במידה רבה על הערכים שלו, בכך שהוא משלים עם העדרם. בסופו של דבר, הנפש תפנים כי עליה לשלם מחיר גבוה מדי עבור הערכים הללו, מה שיקבע את הוויתור עליהם לצמיתות. במקרה זה, האדם שאינו מסוגל להתמודד עם המחשבה על כך שאינו מגשים את הערכים שלו – יחווה תהליך של התנתקות והתכחשות מהערכים הללו, כדי שלא לחוות את רגשות האשמה, וכך הוא עשוי להפוך לאדם בלתי ערכי.

אולם לאמיתו של דבר, האמת שונה לגמרי. האדם יכול להגיע רחוק, ואמנם הדבר כרוך בהשקעה ובעמל, אך לא במידה העולה על יכולותיו של האדם. הבעיה מתחילה רק בכך שהוא סבור שניתן להגיע למקום כלשהו בחיים מבלי נפילות בדרך, ולכן הוא מפרש את הנפילות הללו כחוסר הצלחה. אילו היה מבין שהנפילות הינן חלק בלתי נפרד מהתהליך – הוא לא היה מתייאש, ולא היה מגיע למסקנה כי המשימה מעבר לכוחותיו.

לא פעם, אדם משווה את עצמו במצבו הנוכחי, בעיצומו של תהליך – למי שכבר נמצא כמה דרגות מעליו, השוואה שמעמידה אותו עצמו באור בלתי מחמיא. הדבר דומה בדיוק לילד בכיתה א', שישווה את ידיעותיו לאלו של אחיו שבכיתה ח'. מדובר בהשוואה בלתי הוגנת, חסרת סיכוי, שאינה משקפת באופן אובייקטיבי את הצלחתו של האדם, אלא רק מייאשת אותו ומובילה אותו בדרך הבטוחה אל הכישלון.

ניקח לדוגמה בחור ששואף להיות גדול בתורה. האם זה אומר שכעת הוא אינו אמור לאכול ארוחת בוקר, או לשוחח מדי פעם שיחת חולין כדי להרגיע את נפשו הסוערת? לאמיתו של דבר, אין כל סתירה בין הדברים, ואדרבה: רק אם הבחור הזה ידע לאזן בין השאיפות הנעלות שלו ובין הצרכים הנוכחיים שיש לו כעת בחיי היום יום; בין הרצוי הנעלה לבין המצוי וההכרח שלא יגונה - אז הוא יוכל אכן להגשים את שאיפתו ברבות הימים.

לעומת זאת, אם אותו בחור יהיה חדור ברגשות אשמה בלתי פוסקים בכל פעם שבה יסגור את הגמרא למספר דקות כדי לעסוק בצרכי חייו היומיומיים – הדבר לא יגרום לו לטפס כלפי מעלה. בדיוק להיפך: זה יגרום לו להתייאש, להרים ידיים, ובסופו של דבר – לזנוח את השאיפות הנפלאות שלו.

ואכן, הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל (הסטייפלער), בספר "עצות והדרכות", מלמד שכאשר האדם שופט את עצמו יותר מדי – הוא "מעייף" את הנפש שלו, ובסופו של דבר, הדרך הזו תוביל אותו להתנערות משיפור המעשים.

וכך מבאר הגר"א את דברי הפסוק (משלי י"ט, י"ג): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ". האדם, שאינו שואף במידה הנכונה, ומבקש להגיע להצלחות מהר מדי – מוצא כי מבוקשו אינו עולה בידו, ועל סמך אי העמידה בקצב שהוא עצמו הכתיב לעצמו – הוא מסיק מסקנות שגויות, מתייאש ומרים ידיים, תוך שהוא תולה את קולר האשמה בכלים ובתכונות שלא קיבל משמים. אולם לאמיתו של דבר, חוסר הצלחתו וסילוף דרכו של אותו אדם – נובע מתוך איוולתו, ולא בשל נתוניו, כך שאין לו כל מקום להלין על הכלים והיכולות שכביכול נגרעו ממנו.

יותר מכך: אדם שחווה רגשות אשמה על בסיס קבוע, מחפש הזדמנויות כדי לפצות את עצמו, ובדרך כלל, הפיצוי לא יהיה בדמות דף גמרא. את הפיצוי – האדם יחפש במקומות אחרים, תוך שהוא מסביר לעצמו שהוא אינו ראוי וחסר סיכוי, כך שאין טעם שיגביל את עצמו במגבלות שמתאימות לאנשים ראויים וגדולים ממנו. מכאן ואילך יתפתח מעגל קסמים: אותו אדם שמפצה את עצמו במקומות בלתי מתאימים – ירגיש רגשות אשמה גדולים יותר, שיובילו אותו לעשות פחות, לחפש שוב פיצוי על התחושות הקשות הללו, וחוזר חלילה.