המדריך לחיים: לקום כל יום למניין בישיבה, או לזכור שיש גם מניין בבית הכנסת הסמוך?

קבוצה של בוגרי אוניברסיטה, כולם בעלי קריירות מזהירות, ישבו ודיברו על החיים שהיו להם בזמן הלימודים. הם החליטו ללכת לבקר את הפרופסור שהיה להם באוניברסיטה וכבר פרש, זה שתמיד נתן להם השראה.

בזמן הביקור, השיחה הוחלפה בתלונות על לחץ בעבודה, על החיים ועל מערכות היחסים שלהם.

הפרופסור הציע לתלמידים שלו שוקו חם, הלך למטבח וחזר עם קנקן גדול של שוקו חם ומבחר ספלים.

הספלים היו מחומרים שונים. פורצלן, זכוכית, קריסטל וחרסינה. חלקם היו בעלי מראה יוקרתי, השאר פשוטים, חלקם יקרים וחלקם זולים.

הוא הזמין את התלמידים שלו לבוא ולמזוג בעצמם את השוקו החם.

בזמן שלכל אחד מהם היה ספל של שוקו חם בידו, הפרופסור שיתף אותם במחשבותיו.

(צילום: shutterstock)

"שימו לב לכך שכל הספלים היוקרתיים, כל הספלים שנראים טוב, נלקחו, בעוד הזולים והפשוטים למראה נשארו מונחים לצד הקערה.

זה נורמלי שתרצו את הטוב ביותר עבורכם, אבל זה המקור של כל הלחץ והצרות שלכם.

הספל ממנו אתם שותים לא מוסיף דבר לאיכות של השוקו שבתוכו. ברוב המקרים הוא סתם יותר יקר, ולפעמים אף מסתיר מאיתנו את המשקה שבתוכו.

מה שכל אחד מכם רצה באמת, זה כוס שוקו חם. אתם לא רציתם בכלל את הספל... אבל במודע לקחתם את הספלים היוקרתיים יותר, ובתוך שניות, התחלתם לפזול זה אל כוסו של האחר.

כעת, חברים, בבקשה תחשבו על זה כך: החיים הם השוקו החם. העבודה שלכם, הכסף והמעמד החברתי הם הספלים.

הם רק כלים להחזיק ולשמר את החיים.

הספל לא מגדיר את חייכם ולא משנה את איכותם.

לפעמים, בגלל שאנחנו מתרכזים רק בספל, אנחנו לא נהנים מהשוקו החם שקיבלנו במתנה.

תמיד תזכרו את זה.. אנחנו מקבלים את השוקו החם, ועלינו לבחור את הספל.

האנשים השמחים הם אלה שאין להם הכל. הם פשוט מצליחים להוציא את המירב מהספל האפור והפשוט שיש להם".

העז להיות ממוצע!

"כשיצאתי לעולם שידוכים", מתאר בחור, "חשבתי לתומי שיהיה לי הכי קל בעולם... למה לא?

ידעתי שאני בחור "ממוצע", לא ה"צו"ל" של הישיבה ולא ה"מודרני" ביותר... הנחתי שאני בחור נורמלי למדי, שמחפש בחורה דומה ומאוזנת, אז מה הבעיה?

אבל לאחר זמן מה גיליתי אחרת.

הבנתי ש"צו"ל" מוצא "צו"לית" די בקלות, ושגם "מודרני" את "מודרנית" מוצאים מהר מאוד מכנה משותף מבית ומחוץ, אך דווקא "השטח האפור" שבאמצע הוא אזור דמדומים מורכב למדי...

ב"אפור-אפור" הזה ישנם הרבה מאוד גוונים ורזולוציות, יש שם רצף ומנעד רוחבי שמצריך הבנה והתאמה אישית, כזו שקשה ומורכבת יותר, לעיתים, מאשר בנקודות הקיצון...".

קל לומר לאחר "תשאף להיות גנרל, תהיה רמטכ"ל...", ולדרבן את השני להביא תוצאות. אך רוב חיינו אנו נמצאים ב"שטחים האפורים", אלו שבין נקודות ה"זינוק בעלייה" לבין הסיבובים והירידות הדרסטיות, מנסים לאזן ולמצוא שלווה בשגרה במצב הטוב, או נתונים לסטרס פנימי רב, בעיה כלל- עולמית של העידן החדש שמובילה לתחלואות רבות ושונות, כתוצאה מהפער הבלתי ניתן לגישור לרוב בין ה"רצוי" ל"מצוי".

אז מה הפתרון?

להשלים עם המצב ולא להתאמץ יותר? להתפשר ולקבל את עצמנו כמו שאנו?

כן ולא.

לא חונכנו לקדש את ערך ה"בינוניות", ואפילו לדמיין את עצמנו ככאלו עושה לנו לפעמים תחושה לא נוחה.

כל אחד מעוניין להצליח בגדול, לממש את המקסימום שלו ולהותיר אחריו חותם כזה או אחר, אך גם נתקל לא פעם בחומות בדרכו. לפעמים הן סביבתיות, לפעמים עניין של זמן ויכולת טכנית ולפעמים משהו בו שעדיין לא בשל ומוכן מסיבות שונות לצעד הזה. מאחורי הדלת עליה כתוב "שלמות" ישנה חומה אטומה.

אין צורך להנציח את הבינוניות, אך יש צורך לקבל ולהכיל שהיא חלק ממורכבות החיים. חלק שהוא חיוני לתהליך.

גם כדי להגיע "לשמה" אנו חייבים לעבור דרך קומת ה"שלא לשמה" כי לעולם מתוך שאינו לשמה בא לשמה. זו דרך העולם. חלק מהנסיעה שלנו פה היא לא רק נסיקה או נחיתה, יש אמצע ויש גם זמנים של נפילה ומערבולות שצריך להשלים איתם ולא להיסחף אליהן.

העולם מכנה את זה "שחק עם הקלפים שקיבלת...", וגם השפה הטיפולית נוטה להתייחס לזה לא מעט.

להתמודד עם הקלפים שיש לנו בחיים

ב-DBT מלמדים אותנו קשיבות והכלה, לתקף את האחר ובעיקר את עצמך, כדי להשלים דיאלקטית עם מה שאתה ועם מה שהעולם. ב-CBT מתייחסים ל"הכל או כלום" כאחד מעיוותי החשיבה הבולטים ביותר שמובילים אותנו למחשבות שליליות אוטומטיות, שמובילים לדפוסי התנהגות הרסניים.

ד"ר דיוויד ברנס אף התייחס לבעיה הזו כאל מוזיקה צורמנית הבוקעת ממקלט הרדיו כאשר אינו מכוון כראוי לתדר. הבעיה אינה נעוצה במוזיקה, באנטנה או במזג אוויר גרוע ומשבש קליטה. עלינו פשוט לכוון היטב את הסקאלה, והכל יבוא על מקומו בשלום באמצעות כיוונון נכון.

כאשר נשאל הח"ח פעם על ידי מאן דהו עצה מה לעשות עם זה שהוא מוצא את עצמו "מרחף" בתפילה, הוא  ענה לו שהוא יכול לתפוס עצמו ברגע הזה ממש, ולהתחיל לפחות לכוון מאיפה שהוא "נחת".

הוא השתמש, לצורך העברת הרעיון, במשל הידוע על הילדה שיצאה לשוק לקנות תפוחים, וכאשר נקרע השק ונפלו לה התפוחים לכל עבר - האנשים החלו לחטוף לה את התפוחים המתגלגלים, והיא נשארה הלומה, אובדת עצות, עד שאיש אחד קרא לה: לפחות תחטפי גם את מה שאפשר!...

המסר שעובר בסיפור הזה הוא מוסר השכל עצום עבורנו לחיינו: אין "הכל או כלום". יש אמצע, יש התמודדות תוך כדי תנועה.

כל חשיבה שהיא דיכוטומית, "שחור או לבן", מייצרת בנו משהו הרסני ובלתי יציב. האפשרות למצוא בעצמנו את ה"אזור האפור", הנוח, המאפשר, המרגיע, שבו ניתן לנוח ולאגור כוחות להצלחה הבאה מתוך השלמה עם המצב הזמני, זו לא "בינוניות". זו הדרך להצלחה.

זה נקרא "להתמודד"...

התמודדות היא לא מילת גנאי, שנאמרת בסינון שקט על מישהו מהמשפחה שסובל לאחרונה, או הגדרה מכובסת על נער שנשר...

היאהלוז של חיינו, היא מילה של מצליחנים שמציינת יכולת וכוחות קיימים ונרכשים שמובילים את האדם לצעד הבא שלו בחיים. משל היינו אומרים על אדם שמתאמץ בחדר הכושר "הוא שרירן"...

הטמעה והתאמה

הפסיכולוג זאן פיאז'ה עקב אחרי התפתחות החשיבה אצל ילדים, המשיג אותה ונתן בה סימנים.

הוא ייסד שהדרך שבה מבין את הילד את העולם נקראת "הטמעה והתאמה".

תחילה הוא מטמיע את כל מה שהוא רואה לתוכו בראיה, שמיעה ושאר החושים, ואז, בתהליך ארוך ומורכב, הוא מתאים את מה שקלט לתוך סכמות של הבנה ותודעה.

(צילום: shutterstock)

למשל: תחילה מטמיע הילד את צורת הריבוי הזכרית: "Xים".

בהתאם לכך גם המזלג, העיפרון והכוס, יהיו "מזלגים", "עפרונים" ו"כוסים".

רק לאחר מכן, בתהליך של התאמה, הוא מבין שיש לשון זכר ולשון נקבה, ולומד ליישם ולשיים בהתאם את המילים והטייתן ל"כוסות", "מזלגות" ו"עפרונות".

"הטמעה והתאמה" אינם רק מושגים יבשים בהתפתחות הקוגניטיבית של האדם. כל התפתחות רוחנית של האדם יכולה להיות במודל הזה.

האדם מעמיס, מטמיע לעצמו הרבה למידה תיאורטית ממה שלמד והתחנך בישיבה, בסמינר, בבית הוריו וכיו"ב - ערכים ושאיפות, מידות ותכונות חשובות למימוש.

אלא שזהו חומר גולמי, נזיל, שמנותק עדיין מיישום בשטח ומחיבור ליום יום מורכב ואנושי. עקרונות נאצלים שלפעמים גדולים על החיים בכמה וכמה מידות, כמו שבד"כ רעיונות אידיאליים ואידיאולוגיים יכולים להיות, זוהי הטמעה במיטבה.

כדי לחבר את זה לחיים האישיים, התובעניים וליישם בשטח נדרשת פעולה"התאמה" אישית.

משמעותה איננה למחוק את מה שלמדנו, ח"ו, אלא להבין כיצד לחבר את הדברים אלינו אישית וליישם אותם בהלימה ליכולות שלנו ולעבודת ה' האישית לנו. זהו השלב לסנכרן את הדברים איתנו, לקחת את כל הרעיונות הגדולים ולפרוט אל מטבע קטנה – שמתאימה לארנק שבכיסנו.

באחת התקופות, כאשר שימשתי כמנהל חינוכי בישיבה גבוהה לנועד מתמודד שמור, המגמה בישיבה היתה לחזק את הקימה לתפילת שחרית. אך בשונה מניסיונות העבר, שפחות צלחו לאורך זמן, אני ביקשתי לקחת תחת חסותי הפעם את הפרויקט הזה לא מתוך מטרה "מערכתית" - שתהיה תפילה בישיבה, שראש הישיבה יהיה מבסוט, הנראות וכיו"ב - אלא הפעם הגדרת המטרה היתה ממוקדת ואישית - כדי שהבחורים ירגישו טוב עם עצמם. נקודה.

הוכח שמי שמתחיל את היום מוקדם יחסית, ברגל ימין, בלי קשר לאלמנט הדתי, הוא מצליחן ומרגיש יותר טוב עם עצמו גם בשאר היום.

ההיערכות למגמה החדשה דרשה כוחות פיזיים נוספים והבנה על האחריות שמוטלת עלינו בלי להעביר אותה לאחרים. ארוחת בוקר חייבת להיות מוגשת מידי יום, ואי אפשר לסמוך על הבחורים שיתארגנו. בינינו, אל תספרו, אבל אין הרבה שיכולים לעמוד בריח של בצל מטוגן לשקשוקה עם לחם טרי ולא לקום לתפילה...

הוגדר מראש לפרטים גם "מדרבן שבועי" בסוף השבוע, כבילוי משותף או יציאה, וגם התנאים הברורים לעמוד בדרישה. התנאים, אגב, לא חייבים להיות אחידים, כי הבחורים לא אחידים. אפשר להגדיר יעד גבוה של הגעה לכל התפילות, לצד כוכבית שאונס אחד באישור – מתקבל, או מישהו שמעיד על מאמץ חריג שנעשה מצידו ויקבל אישור. "לא כל האצבעות שוות"...

שם המשחק היה אמון והעברת האחריות אליהם.

לא רשמתי ולא בדקתי. כל מי שחושב שהוא ראוי לפרס המחזק בסוף - מוזמן.

היה חשוב לי גם להגדיר להם "שטחים אפורים", ולכן גם מי שלא התפלל במניין בישיבה, אך התפלל במניין אחר לפני זמן קריאת שמע (השני) - יכול להיות זכאי למחזק החיובי בסוף השבוע. רוצים לשקר לי? בחירה שלכם... אני "אתמודד" עם זה.

השבוע הראשון הסתמן כהצלחה משגשגת ב"ה. למרות תנאי השטח המורכבים, הבחורים קמו והרגישו עם עצמם בגג העולם. המניין היה מלא וגדוש, וגם ביום ראשון שלאחר שבת חופשית, כשלא היה מניין בישיבה, הלכו כולם ביחד להתפלל בביהכנ"ס הסמוך...

בסוף השבוע הם נהנו מאוד מהפרס המחזק, אך הודו בפני שהמחזק הכי טוב שהם קיבלו היה ההרגשה הטובה שלהם עם עצמם והאמון החדש במסוגלות האישית שלהם שהם רכשו.

ראש הישיבה היה עדיין פסימי. "לא המצאת את הגלגל", הוא אמר לי, "כבר היו תקופות כאלו בישיבה...".

השבוע השני התחיל, וגם פרצופים שלא הראו את עצמם בשבוע הראשון הופיעו, התחלה חדשה... היה קשה יותר, כי כבר אין ההילה של ההתחלה, אבל היה שבוע שלם מניין - בישיבה.

בסוף השבוע, כאשר ישבנו ביחד אני וגיבורי השבוע לחגוג את ההצלחה, ביררתי על מחזק אפשרי מצידם לשבוע הבא, וגם אמרתי להם את הדברים הבאים: "האמת, שלצד זה שאנחנו חוגגים את ההצלחה, יש לי מקום בלב שרוצה קצת גם שתיכשלו, שלא יהיה מניין בישיבה...".

הם הופתעו ולא הבינו.

"מה יקרה כשלא יהיו חיזוקים, כשכבר יהיה משעמם לקום בבוקר? ואז ב'בום' אחד ילך הכל...

"אני רוצה שתמצאו לעצמכם את ה'שטח האפור' והמתמודד, שתעשו סדר ושלבים בראש שלכם. לדעת שאם אין מניין בישיבה - עדיין יש מניין בבית כנסת ליד, וקצת מאוחר יותר יש מניין מרוחק יותר, ויש זמן ק"ש ראשון ויש שני, ומי שלא קם לתפילה במניין עדיין יכול לקום ולומר ק"ש מדאורייתא ולא לישון עד סדר א'... וגם אם הוא כבר שם, זו לא סיבה ליצור 'רצף כישלון'. מחר או בשבוע הבא אפשר לנסות מחדש...

"יש זמנים ויש מצבים. לא תמיד אפשר וקל לקום למניין בישיבה, אבל צריך לדעת ולהבנות שאין 'הכל' או 'כלום'. לפעמים האמצע זה המקסימום שלנו כרגע, וזה בסדר גמור, כי אם נשמור עליו עכשיו - יהיה קל יותר לחזור ממנו למעלה, מאשר מניתוק או מנפילה עמוקה".

ביום שני שלאחר מכן אני קולט מזווית העין את מוישי, בחור בישיבה שתקופה ארוכה מאוד לא ממש מתפלל מילה. הוא ממלמל שמונה עשרה בדרך נס בכעשר שניות בלבד, ומתגרד לאחר חמש דקות של תפילה מכל סוג שהיא. כמובן ש"והוא רחום" מבחינתו זה עינוי של האינקוויזיציה... "זה ארוךךך", הוא מקטר תמיד, ומתחיל לגלגל תפילין לאחור...

הפעם מוישי אמר את הקטע הראשון. וזהו.

הוא ידע מראש שהוא לא הולך להגיד את הכל, שזה ארוך לו "כאורך הגלות" ושהוא לא מחובר, אבל הוא ניסה להגדיר לעצמו "והוא רחום" אחר, אפור יותר, שמורכב ממקטע אחד בלבד להיום, ואת זה אומרים היום. מה יהיה ביום חמישי? לך תדע...

רצף של בחירה

החוקרים גרוס ותומפסון פרשו את האסטרטגיות השונות בהם משתמשים אנשים לוויסות רגשי בחיי היומיום, במודע ושלא במודע. הם ציירו רצף אפשרי להתערבות בכמה "תחנות" והדגימו את התהליכים השונים באמצעות הדוגמא הבאה: אב מחליט לקחת את בנו להסתפר בפעם הראשונה בחייו. הילד חושש מאוד מהתספורת הראשונה, וקיים חשש הוא יתפרץ רגשית בצורה לא מווסתת. בשלב מקדים זה קיימת לאב תחנה ראשונה אפשרית, שהיא "בחירת מצב" - האב יכול לבחור מספרה מותאמת לילדים, לקחת אותו לספר שלו, שאותו הוא מכיר, או אולי להחליט שמוטב לספר אותו בבית, ובכך למנוע מראש כניסה לתקרית סבוכה אפשרית.

(צילום: shutterstock)

נניח, שבכל זאת הילד ראה ספר עם מראה מעט מלחיץ - זקן עבות ופנים מאיימות. הוא נלחץ ובוכה. כעת יש בפני האב אפשרות לנקוט בתחנה נוספת: "תיקון מצב" - אפשר לתקן את המצב בתחילת הדרמה ממש. לבקש להחליף לספר השני, שנראה פחות מלחיץ, למשל.

התספורת מתחילה, הילד מתעניין במתרחש עד שסבלנותו פוקעת והוא רוצה ללכת. הוא שוב בוכה. כעת ישנה תחנה אפשרית נוספת: "הטיית קשב" - באמצעות הסחת דעת מזכיר האב את מסיבת ה"חלאקה" הצפויה, את המתנות המיועדות והעוגה שאמא אפתה בבית, ומסיח דעתו של הילד. הילד מקשיב בעניין, אך אז מפעיל הספר את מכונת הגילוח. הילד נבהל ואומר שהוא מפחד מ"המפלצת המרעישה". כעת ישנה תחנה נוספת לפתרון: "שינוי קוגניטיבי" - באמצעות הערכה מחדש, האב מנסה להרגיע את הילד, ואומר לו שהרעש מזכיר בעצם את הרעש של הטרקטור בחצר שהוא כל כך אוהב לראות...

הילד משתכנע ונרגע לעוד מספר דקות, עד שהוא רואה את ערימת השערות על הרצפה, נלחץ ומתחיל שוב לבכות. כעת התחנה האחרונה האפשרית: "ויסות תגובה". כאן אומר האב לבנו בכעס שילדים גדולים לא אמורים לבכות, ושיפסיק מיד. כאן יכול האב גם לעזור לילד להרפות, להשתחרר ולהירגע בדרכים ובאמצעים שונים נוספים.

סיפור זה מציג רצף מתפתח אפשרי של חמש אסטרטגיות לויסות רגשות. כל אסטרטגיה מתאימה לשלב אחר בתגובה הרגשית, והן יעילות במצבי עוררות שונות, כאשר רק האחרונה והחמישית יעילה בזמן של התפרצות הרגש במלוא עוצמתו.

גם הפתרונות הללו אינם מושלמים, אגב. בכל אחת מהאסטרטגיות טמון גם חיסרון אפשרי.

בבחירת מצב טמון החיסרון האפשרי שאנשים יעדיפו הימנעות על פני בחירה מורכבת; בתיקון קיים החשש שזה לא באמת יהיה תיקון אלא שינוי למצב אחר, פרובלמטי אולי לא פחות; בהסחת דעת החיסרון הוא שזה פתרון זמני, ולא פעם לאחד החיבוק או הנשיקה המרגיעה תבוא התפרצות מצטברת ברמה גבוהה יותר; בשינוי קוגניטיבי - דרך מעולה וטיפולית - החיסרון הוא שהפתרון הוא לא "כאן ועכשיו", ומצריך הכנה ואימון מקדים כדי להשתמש במחשבות מתקנות לעיוותי החשיבה והמחשבות האוטומטיות; ובויסות תגובה משחרר לבסוף החיסרון הוא - שזה כבר אחרי ההתפרצות, ויכול לשמש בעיקר למעבר נורמטיבי להמשך חיי השגרה, או לפעם הבאה כבר.

זה לא חייב להיות על הדקה!

בפרשת השבוע אנו רואים שתהליך שלם יכול ליפול על אות אחת בלבד.

"כחצות" או "בחצות"? זה מה שמשנה?...

"זה חייב להיות מושלם!".

עשר מכות חוותה מצרים כולה, "אצבע אלוקים" הודו גם החרטומים, פרעה בפיג'מה המפוספסת מתיאורי הגן יצא בקור כלבים ("שלא חרצו לשונם") כדי לצעוק "משה" ו"אהרן"...

אבל מה שקריטי כרגע זה אם יגידו "כחצות" או "בחצות".

כן. כי כך זה מי שמעוות במחשבתו, ורואה "הכל או כלום". אז אם לא יהיה לו מדויק משהו במילה - זה כבר לא שווה כלום. "אין אלוקים!"... סוגרים ת'בסטה...

כבד לב פרעה. הלב לא מסוגל להכיל קיצוניות כזו, כבד לו... איפה האיזון?

עם ישראל יוצא ממצרים עם מוטו חדש ויהודי - "מצה".

לא מחכים מספיק כדי שזה יאפה עוד קצת ויהיה פיתה עיראקית או לאפה, שאפשר ליהנות איתה קצת יותר בפסח... אנחנו ננציח את המצה כמו שהיא, לא אפויה - באמצע התהליך.

"העז להיות ממוצע!...", מאתגר ד"ר ברנס את מטופליו וקוראיו.

אין באמת דבר כזה "שלמות" עבורנו, וגם לא "בינוניות". אי אפשר לתת "ציון" אמיתי לחיים הללו בכלל... אתה בוחר באיזה ספל לשתות את השוקו החם שלך.

יש לנו כל כך הרבה "תחנות יציאה" לשינוי ושיפור, מותאמות עבורנו לכל מצב...

העז להיות "מצה"!

עם ישראל מסוגל להכיל מורכבויות, להכיל שונות ומארג לא-אחיד סביבתי, כמו ה"ערב רב" שעלה איתם, או אפילו להכיל זמנים ומצבים מורכבים בתוך האדם עצמו.

לראשונה בהיסטוריה מבקשים עם ישראל לחגוג "פסח שני", חג של "הזדמנות שניה" לאלו שלא יכלו לקיים את המצווה במועד הראשון. הם מוצאים לנכון לייצר "שטח אפור", ולהכיר בכך שיש מקום גם לאזורים כאלו ושיש בהם מקום לבטא עליה.

עצם הרצון והשאיפה להתקדם, להתחבר ולא לסתום את הגולל על הניסיון הראשון שלא צלח, לא לחתום על המשפט "אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני", אלא לייצר את ההזדמנות בעצמם, ולקבל הסכמה לכך מאת ה', זו לא "בינוניות" - זהו סוד ההצלחה.

אין שחור-לבן בחיים, יש אפור.

כל אחד יכול להשתנות.

גם פרעה, כבד הלב נותר עדיין עם בחירה ויכולת להשתנות. קל וחומר אנחנו, שמכל מצב יכולים ליצור שינוי.

תמיד יש לנו יכולת למלא את השוקו החם בכוס שהכי מתאימה לנו. יש סיכוי לצבוע את האפור בגוון טוב יותר. אפור זה הלבן החדש.

"טובה פעולה אחת מאלף אנחות".

טובה פעולה אחת מאלף הנחות.

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.