"הלב נקרע לגזרים": פוסט הניחומים המצמרר של האב השכול למשפחות הטייסים שנהרגו

לפני כשנה איבד שלמה בן בסה את בנו ליהוא ז"ל, שנהרג ביחד עם מדריך קורס הטיס שלו, איתי זיידן בתאונת מסוק בלב הנגב.

כעת, בפוסט קורע לב הוא שולח תנחומיו להורי הטייסים שנהרגו - סא"ל ארז שחייני ז"ל, ורס"ן חן פוגל ז"ל. "למשפחות שחייני ופוגל היקרות, שאיבדו את יקיריהן באסון הנורא", פותח שלמה וכותב. "כאב שכול שאיבד את בנו לפני שנה בנסיבות דומות, אני מרגיש איך ברגעים אלה נרקמת בינינו שותפות גורל.

"אין לי מילים שיכולות לנחם, כי כשהלב נקרע לגזרים המילים מבינות שהשתיקה נכונה להן. עם קבלת הבשורה המרה הזמן נעצר. הנשימה נעתקת. הצער והכאב ממלאים כל תא בגוף. הנשמה מתפרקת מבכי עמוק. ואז העיניים מתחילות לאיטן להסיט את וילון הדמעות והזמן חוזר לתקתק, אבל שום דבר כבר לא דומה למה שהיה.

"מרגע זה הגוף והנשמה מתחלקים לשניים: צד אחד משתתף בהלוויה, מקבל את מאות המנחמים שבאים לשבעה, מקשיב לוועדות החקירה, משתף ומשתתף, אוחז בידיים מושטות לנחמה, להבנה, להכלה, מחברים, מבני משפחה, מרשויות הצבא וגם מאנשים עם לב רחב שלא הכרת עד היום. ואחרי כמה זמן הצד הזה מנסה לחזור לשגרת החיים, לעבודה, להמשיך לטפל במה שצריך ובמי שצריך, להחזיר את האיברים שהתפזרו לתפקודם הרגיל".

ממשיך שלמה ומתאר את שגרת חייו של 'הצד האחר', הצד שבלית ברירה נאלצים לחיות לצדו. "והצד האחר מבקש תשובות לשאלות שאין להן מענה ולא יהיה אף פעם. למה זה קרה דווקא לו? למה זה מגיע לו? האם יש איזו משמעות לאובדן כזה? האם אפשר היה למנוע את התאונה הזאת אם הוא היה עולה רגע לפני, או רגע אחרי, ואם היה מקשיב, אם היה משנה את התוכניות שלו, אם היה עוצר לרגע.

"ויחד עם אלה יש חוסר אונים על זה שלא היית לצידו, שלא יכולת להציל אותו, ורחמים על מי שחייו נקטעו בטרם עת. נשארו רק התמונות, קטעי הווידיאו, הזיכרונות, רגעי ההתייחדות מול הקבר, פינת ההנצחה, והחור הזה בנשמה, שלא משנה מה אעשה – הוא לא יתמלא לעולם, ואני גם לא רוצה שיתמלא.

נשמתו קרובה אליי יותר מאי־פעם. עיניו מדברות אליי כל הזמן. סוד רקמתי יחד איתו: הוא יעשה את עצמו מת, אני אעשה כאילו אני חי, והרבה פעמים נרגיש שאין ממש הבדל בינינו", הוא מסכם.