כך התמודדתי עם האגו

אוקטובר 2003. ארוחה חגיגית במסעדה, לרגל 30 שנים ל"מידע 8" – המקומון הצפוני שערכתי באותה תקופה. לקראת סוף הארוחה והנאומים הנרגשים, חולקו מתנות מחויכות ע"י הבעלים. כל אחד מהעובדים קיבל מתנה שמשקפת את אופיו. גרפיקאית שהיתה מחוברת לטלפון כמו לאינפוזיה קיבלה טלפון צעצוע. מזכירה שאהבה לצעוק קיבלה מגאפון. ואני? אני קיבלתי מראת פרווה ורודה של גנדרנים, פלוס תג מוזהב שאפשר להצמיד לחולצה עם הכיתוב המונומנטלי "דודו כהן, עורך".

זו היתה דרכם – השנונה והמכאיבה, יש להודות – לשדר לי "היי, דודו – אתה עף על עצמך יותר מדי. תנחת קצת". ופייר? הם צדקו. הייתי ילד בתחילת שנות העשרים לחייו, שקיבל את עריכת המקומון הכי גדול בעיר מיד עם השחרור מהצבא. פתאום ראש העיר דאז הזמין אותי לבוא "לדבר, ככה סתם"; עסקנים ממולחים עלו אלי לרגל כדי להתחנן שאכניס למדור הרכילות (כן, יש דבר כזה בעיתונות הכללית) תמונה שלהם לרגל יום הולדתם ה-50; כתבים בגיל של סבא שלי חיכו בתור כדי שאתפנה אליהם, ובאופן כללי הסביבה עשתה את הכל כדי שארגיש כמו איש חשוב. חייל משוחרר שעד לפני שבוע וחצי ברח ממשטרות צבאיות ושקשק ממג"ד עצבני בפיקוד צפון, היה צריך להתרגל למעמדו החדש. אז זרמתי. לא פלא שבסוף קנו לי מראה. אני חושב שעוד יצאתי בזול. במקומם הייתי קונה לי חדר מראות.

בתי הקברות מלאים בסיפורי הצלחה מהדהדים

השינוי בתפיסה הגיע עם החיבור ליהדות, ועם עוד כמה בעיות ועיכובים בחיים (כמו העובדה שלא זכינו להביא ילדים לעולם), שגרמו לי להבין שגם אם השם שלי מתנוסס על כתבת השער של עיתון "תרבות מעריב", המשמעות האמיתית של זה אינה מהותית באמת. הרי מה זה משנה אם אני מצליח בקריירה, אבל בפועל הבית ריק מילדים? גם ההצלחות הכי גדולות, מתגמדות כשאתה מביט דרך החלון אל גן ילדים שוקק ילדים ששכן למרגלות ביתנו בזמנו, בדיוק בעיצומו של חג הפורים. העיר צוהלת ושמחה, ומה שבא לי לשים זו מסכה. אף הצלחה חומרית לא יכול לנחם. מי שחווה את זה בוודאי יוכל להבין.

באופן לא מפתיע, בזכות הבית הריק (שהתמלא, תודה לקל, בלידת תאומים כעבור 3.5 שנים), התחלתי לקלוט את מקומי בעולם. הבנתי שבתי הקברות מלאים באנשים שהם "סיפור הצלחה מהדהד". וישנן הזדמנויות רבות: הנער מהפנימייה שהצליח לפתוח עסק שווארמה משגשג והיום מתגורר בווילה; איש האחזקה שבהמשך הפך להיות סגן ראש העיר; שחקן הכדורגל שהתחיל כילד רחוב והיום משחק בליגת העל, וכן הלאה. לכל אחד יש כביכול סיבה להחזיק מעצמו. השאלה היא, עד כמה מתמסרים לרוח המלטפת של האגו.

אני זוכר את עצמי, לפני שש שנים, ממתין מאחורי הקלעים לפני הופעה של עמיר בניון. נקראתי על ידי עמיר להנחות את ההופעה, שנערכה באולם ההופעות בעזריאלי מודיעין, ולמעשה לראיין אותו בין השירים. עמדתי שם נרגש. נזכרתי איך לפני 15 שנים, הגעתי להופעה של בניון בקריית שמונה כחייל שבוז ועייף. והנה היום אני מנחה את ההופעה שלו. הרגשתי את האגו מזדחל, ואז פסעתי במסדרון שמאחורי הקלעים לעבר חלון זכוכית ענק, שממנו השתקף הרחוב שבחוץ. הסתכלתי החוצה, ראיתי את העוברים ושבים חוזרים משגרת יומם. אוטובוסים פילסו את דרכם, והכל נראה שגרתי עד אימה. "קח פרופורציה", חשבתי לעצמי. "האולם כאן תכף מתמלא, אבל למעשה, 99.9999% מתושבי מדינת ישראל לא נמצאים כאן, ואפילו לא יודעים שעמיר בניון מופיע תכף. אז מה אתה מתרגש מכמה מאות אנשים? ובכלל, הם הגיעו לראות את בניון, בטח לא אותך". המחשבות האלה איפסו אותי מיד, והלכתי להנחות את המופע עם מתח טבעי, אבל בהחלט שלא עם גאווה. המוזיקה, כמו תמיד, היתה מצוינת. ההנחיה? הרבה פחות.

שיהיה ברור: הסכנה מהגאווה עדיין נמצאת אי שם בפינה, אורבת ולוטשת עיניים. לא אצהיר שאני נטול אגו, כי זה יהיה שקר. לא הפכתי למלאך שרת. אבל היום האגו שלו נמצא עם רסן מהודק ועם המון פרופורציות בחיים.  

דודו הישן כנראה היה מתרגש מטור אישי בעלון בעל תפוצה רחבה (ואפילו דואג לשנות את התמונה המזעזעת למעלה). אבל פייר? ההנאה האמיתית שלי היום היא יותר להשפיע. מן הסתם, זה התפקיד שלי בעולם, ואני לא עושה טובה לאף אחד. במתנה לא מתפארים. זו מתנת חינם מהקב"ה, ויהיה מאוד מוזר לחשוב שזה בגלל כוחי ועוצם ידי, או בגלל הכישורים הנדירים שאין לי. אפשר לומר הרבה דברים על הגאווה – וגם לי יש עוד דרך להתרחק ממנה – אבל בעיני היא בעיקר טיפשית. אין בה שום דבר חכם. אמנם כל אדם צריך להעריך את עצמו באופן בסיסי ומאוזן, כמובן, אבל לא לעוף על עצמו בשום אופן. ואם אתם בכל זאת עפים על עצמכם – תנו קפיצה למחלקה אונקולוגית בבית חולים כלשהו. יש שם המון אנשים שחשבו שהעולם לא יוכל לתפקד בלעדיהם. לאחר מכן תגיעו למחלקת טיפול נמרץ. אפשר גם סתם לקפוץ לבית אבות, ולבקש מהקשישים לספר כיצד פעם כבשו את העולם, וכמה כסף עשו, ואיך כולם התרשמו כשרקדו במיומנות מדהימה. מה כל זה שווה היום? מה כל זה היה שווה אז? ועד כמה חכם לתת משקל כל כך גדול לחומר ולכבוד, אם הכל מתפייד במהירות כל כך גדולה?

ולסיום, מניסיון עשיר בתחום, כמה סגולות למי שסובל מאגו קשוח מדי: ראשית, תנסו להיזכר מדי פעם בחסרונות שלכם (כן, לכל אחד יש). זה יאפס היטב ויזכיר שלא הכל כזה נוצץ. שנית, זכרו שהעולם מלא באנשים שהצליחו בגדול, הרבה יותר מכם, בתחום העיסוק שלכם. וסגולה שלישית - חשבו על עוצמתו של הקב"ה, על גודלו של היקום, העולם, האנושות, שרשרת הדורות. המחשבות האלה מספיקות כדי לאפס היטב. איך אמר המשורר? יותר מזה אנחנו לא צריכים.