"נזרקתי לכלא ביפן, הצלחתי לקחת איתי רק ספר תהילים קטן"

את שלושת החודשים בהם שהה שגיא יהודה בנסימון ביפן, הוא ניצל כדי לעבוד בבאסטה המוכרת שעונים וארנקים מזויפים. דוכני מכירות כאלה נמצאים בשפע במדינה המזרחית, וישראלים רבים נהנים לגרוף מהם רווחים נאים. דווקא ביום האחרון שלו שם, שגיא יהודה לא אמור היה לעבוד, והוא הסתובב להנאתו ברחובות, מנצל את הרגעים האחרונים של סוף הטיול למזרח. לקראת אחר הצהריים, הגיעה שיחת טלפון מהעובד החדש שהחליף אותו בדוכן, והוא שאל אם שגיא יהודה יוכל לבוא ולהחליף אותו רק לזמן קצר. הלה הסכים בשמחה, ולא יכול היה לדמיין עד כמה הרגעים האלה יהיו קריטיים עבורו. כמה דקות אחרי שהגיע למקום, עצרו לידו אנשי המשטרה היפנית. עוד באותו יום הוא מצא את עצמו בבית המעצר, נאלץ להתמודד עם תנאים קשים מנשוא. מה שלא יכול היה שגיא יהודה לראות באותם רגעים, זה איך דווקא המשבר הזה יוביל אותו לקראת חיים חדשים, ויחבר אותו למי שבאמת מחולל את הכל.

גוש אורז קר בבוקר ובערב

שגיא יהודה גדל בבית מסורתי באילת, ובסיום שירותו הצבאי החליט לנסוע לטיול במזרח. "בחודשים האחרונים של הטיול עבדתי ביפן, ובמקביל התחלתי להתקרב קצת לדת", הוא מספר. "תמיד היתה לי זיקה ליהדות, סבא וסבתא שלי שמרו מצוות, ואמי עוד למדה בבית ספר חרדי. כך הגעתי לבית חב"ד ביפן, החלטתי לשמור על כשרות והנחתי מידי יום תפילין. במקביל - חייתי חיי הוללות, עשיתי כל מיני שטויות, והמחשבה על כך שאדם צריך לקחת אחריות לחייו היתה רחוקה ממני כרחוק מזרח ממערב. לגבי העבודה בבאסטה, ידעתי שיש איזשהו סיכון להיתפס, אך דבר כזה כמעט ולא קרה, ולכן הוא לא הטריד את מנוחתי בכלל".

אלא שברגע אחד השתנה הכל. "אחרי שתפסו אותי השוטרים, במקום לטוס הביתה, מצאתי את עצמי בתא מעצר. ישבתי שם יחד עם עוד אסירים ממקומות שונים בעולם, חלקם איראנים או שונאי ישראל אחרים, שבאמת חששתי מהם. אלא שכבר אז, החלה לנצנץ נקודת אור ראשונה. אסיר שהיה מאנשי המאפיה היפנית, החליט לפרוש עליי את חסותו, ללא סיבה נראית לעין. כמעט ולא היתה בינינו תקשורת, כי אני הבנתי מעט מאד יפנית, ובכל זאת הוא דאג לי. כשקיבלו אוכל, למשל, הוא וידא שאני מקבל קצת יותר מכולם, והשהות לידו הרגיעה אותי, מתוך הבנה שאף אסיר אחר לא יעז לפגוע בי כך".

שגיא יהודה בנסימון בעבר

במשך שבועיים בילה שגיא יהודה בתא המעצר. "לאורך אותם ימים לא ידעו בני משפחתי מה קורה איתי, עד שהרשויות היפניות הואילו בטובן להודיע על דבר קיומי לשגרירות הישראלית", הוא נזכר. "זו העבירה את הידיעה להוריי, וגם שלחה נציגה שתבדוק את מצבי. משם הועברתי לכלא, בו היה עליי להתמודד עם תנאים קשים מנשוא. הייתי חייב לקום בכל בוקר ב-6, ולשבת עד 12 בלילה בישיבה מזרחית, כל זאת כשאני מבודד בתא, ורואה אנשים רק במהלך הסיבוב היומי הקצר בחצר. בבוקר ובערב קיבלנו גוש אורז קר, ולקראת הצהריים פרוסת לחם יבשה. היו אמנם מעט מאכלים נוספים בתפריט, אך הם כללו בעלי חיים שונים ומשונים, והיה ברור לי שאני לא נוגע בהם. כמי שהחליט לשמור על כשרות דבקתי בהחלטתי, למרות הקושי הגדול שהביאה איתה תחושת הרעב. בנוסף, יכולנו להתקלח רק פעם בשבוע, אני הייתי אז עם שיער ארוך בתוך כל הלכלוך של התא, וזה הציק לי מאד. היה נראה שמטרת כל השהות בכלא הזה היא להביא לדיכוי נפשי של האסירים".

עם אילו תחושות הלכת באותם ימים?

"הרגשתי בודד ואבוד, בתוך ענן של חוסר ודאות. לא ידעתי מה יהיה איתי, מתי זה ייגמר, ומה חווים באותו זמן הוריי בישראל. בנוסף, לא יכולתי לראות עורך דין, ועברתי חקירות רבות. השוטרים רצו שאפליל ישראלים אחרים הקשורים לאותו דוכן, והיו לוקחים אותי בכל פעם לסיבוב בעיר, כדי שאראה להם את מקום מגוריהם. לי היה ברור שאני לא מפליל אף אחד, כדי לא לגרום לעוד אנשים לעבור את הסבל הנורא הזה. ידעתי שאם אספר על חבריי לעבודה - ירפו ממני, אך לא יכולתי לגרום להם צער גדול כל כך". 

מה נתן לך כוח בתוך כל זה?

"כשנכנסתי לכלא לקחו ממני את כל חפציי, אך דבר אחד הצלחתי להגניב פנימה, והוא ספר תהילים זעיר. הספרון הזה היה איתי כל הזמן, ואני הרביתי לקרוא בו. הייתי קושר לעצמי חולצה על הראש, כדי שתשמש עבורי ככיפה, ומתפלל. שומרי הכלא לא אהבו את המראה הזה שלי, ובכל זאת - השאירו אצלי את הספר. בכלל, במהלך השהות שלי במקום התחלתי לדבר עם ה'. לא היה אף אחד אחר שאוכל לשטוח בפניו את כאבי, ואני הייתי מספר לו מה עובר עליי, ומתחנן לישועה. נקודת אור נוספת, הגיעה בדמות שליח חב"ד בטוקיו, שהגיע לבקר אותי לאחר מאמצים רבים. הוא נסע לאורך שעות ועבר בדיקות רבות בכניסה לכלא, ובכל זאת לא ויתר. השליח זיכה אותי בהנחת תפילין ועודד את רוחי. עבורי, העובדה שעומד מולי יהודי שאכפת לו ממני, ובכלל - אדם שאני יכול לדבר איתו בעברית, נתנה לי המון".

אוכל ומיטה - לא ברור מאליו

אחרי 3 חודשים קשים, הגיע רגע המשפט. "ישבתי שם לבדי מול השופט, כשלצידי מתורגמנית שמסבירה לי את מה שהוא אומר. רגע ההכרעה הגיע, הלב שלי רעד, ואז הודיעה לי המתורגמנית כי השופט החליט לגזור עליי עוד שנה בכלא. אחרי שכל יום משלושת החודשים האחרונים נדמה בעיניי כנצח, ידעתי שלא אוכל להחזיק עוד מעמד, וכאשר שמעתי זאת, הרגשתי שאני עומד להתעלף".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אלא שמסתבר כי גזר הדין היה אחר לחלוטין. "ההחלטה האמיתית היתה לתת לי עוד חודש וחצי בכלא נוח יותר, ואחר כך לשחרר אותי. הרעיון מאחורי השקר הזה, היה לשבור את רוחי. כפי שהם מנסים להשפיל את רוחו של העציר בזמן שהותו במאסר, כך נהוג ביפן לפגוע בו גם בזמן הודעת גזר הדין. לכן רק אחרי שיצאתי מהמקום, והודיעו לי מהי ההחלטה האמיתית, נשמתי לרווחה. משם באמת הועברתי לכלא פתוח יותר, בו הורשיתי להתקשר להוריי וגם לקנות לעצמי עוד קצת אוכל. בכלל - עצם הידיעה שאני הולך להשתחרר ולחזור ארצה, כבר הקלה עליי".

מה יצא בסופו של דבר מתוך כל הקושי הזה?

"קודם כל, צמחה בתוכי אמונה גדולה. זאת משום שדווקא שם ראיתי את השגחת ה' מידי יום, הבנתי איך רק הוא מנהל את העולם. מעבר לכך, אחרי שעשיתי ביפן הרבה עבירות ושטויות, הרגשתי איך הקב"ה מסמן לי לעצור את הכל. דווקא משם, התחיל שינוי בגישה שלי לחיים, והבנתי שעליי להתחיל לקחת אותם ברצינות. עם החסר הנורא שחוויתי, למדתי גם להעריך כל דבר קטן שיש. עצם העובדה שחזרתי לסביבת אנשים נורמטיבית, עם אוכל ומיטה, הבהירו לי כמה הרבה זה, מה שהיה נראה לי קודם כמובן מאליו".

אט אט, החל שגיא יהודה להתקרב גם לדרך התורה. "זה לקח כמה שנים, ולא קרה ביום אחד, אבל אפשר לומר שכבר אז נבטה בתוכי ההחלטה. ראיתי מולי את המטרה, ובכל פעם קיבלתי על עצמי מצווה נוספת. הלכתי בצעדים קטנים, ואפשר לומר שעד היום אני הולך. זכיתי, ומאז אני נשוי באושר ואבא לילדים. כיום, אני מודה לה' על הדרך שעברתי, עם כל המשברים שהיו בתוכה, כי היא זו שהובילה אותי לחיבור פנימה ולקרבת ה'".