איה קרמרמן: איך אנחנו חברות, אם הדעות שלנו כל כך שונות?

מכירים את המשפט "תמונה אחת שווה אלף מילים"? אז מסתבר שפרצוף מקפיא־דם אחד שווה אלף נזיפות. את הפרצוף הזה, מלא הכעס, חסר האמון וגדוש התוכחה, קיבלתי מחברה טובה אחרי שסיפרתי לה על החלטה שהחלטתי, מעשה שעשיתי. לפני שאתחיל, שני דברים שחשוב לי לציין. הראשון, היא לא סתם חברה. היא אחת מהנשים המיוחדות בחיי, וכוונתה הייתה טובה ולתפיסתה לחלוטין לטובתי. היא ודאי לא איזו מפלצת גועלית שמגיע לה לשון הרע. זו לא כוונתי. השני, אתם תוהים מה עשיתי שהוא נורא כל כך? שחררו, זה לא העיקר וגם לא הסיפור. רק אומר שבסך הכול אחרי בחינה מדוקדקת של האפשרויות העומדות בפני קיבלתי החלטה שממש לא היה לי קל לקבל.

במהלך שתי שניות שנדמו כנצח הרגשתי שהעיניים שלה חודרות לי לאפידרמיס. תוך כדי ההבנה שאני בברוך קיבלתי גם שטיפה, מכוניות סטייל. הרבה מים וקצף עפו לעברי. "את נורמלית? ירדת מהפסים? מה חשבת לעצמך? למה עשית את זה?". הרגשתי משהו בין להיות בחדר של יעל המנהלת ובין ההבנה שהשם מסדר לי פה שיעור לחיים. כיוון שעברתי את הגיל שבו אני מוזמנת אחר כבוד לחדרה של המנהלת, וממש עברתי את הגיל שבו אני מוכנה שמישהו ינזוף בי, הצלחתי לראות שה' עושה איתי חסד ונותן לי שיעור וכדאי לי לא להחמיץ את המסר.

חברות שלא נכנסת לפינה

המקלחת הנ"ל קרתה כחודש אחרי ההחלטה. באנגלית אומרים דאן דיל. בצרפתית קוראים לזה פאסה קומפוזה. ובעברית - את הנעשה אין להשיב. לאורך התקופה הזאת, בין לחשוב על המעשה ההוא ובין לשתף אותה בדיעבד, די ידעתי שזו תהיה תגובתה. אי לכך ובהתאם לזאת לא שיתפתי אותה, לא בתהליך קבלת ההחלטה וכמעט גם לא אחריה. אבל ברגע האמת, ואף על פי שידעתי שהיא תגיב בחומרה, הופתעתי ממה שהתגובה גרמה לי להרגיש. נפגעתי. עמדתי שם מבואסת. לא ציפיתי ליותר, ובאותה נשימה התבאסתי שהיא לא הפתיעה אותי לטובה ונתנה את מה שהייתי זקוקה לו. אני שופטת אותה לכף זכות, כי די נפלתי עליה כרעם ביום בהיר. אבל בעודי עומדת כמו טמבלית וחוטפת אש, לא יכולתי להפסיק לתהות: מה זה נותן לך, לנזוף בי? הפור נפל, ההחלטה נעשתה. הרכבת עזבה את התחנה. שום תגובה והלקאה שלך לא תשנה את העבר. פרט לכך תהיתי, האם יהיה רגע שבו תעצרי ותשאלי את עצמך: מה בי ובהתנהגות שלי גורם לחברה טובה להסתיר ממני משהו? האם יגיע הרגע שבו תתבונני פנימה ותביני שפישלת? זוכרים שאמרתי שה' סידר לי שיעור לחיים? היה לי נס והצלחתי לראות את הסיטואציה מהצד. הקשבתי בשוויון נפש לביזיונות ונשמתי פנימה את המסר מה'.

מה זה אומר להיות חברה טובה? האם בתור חברה אני אמורה לתקן את החברות שלי? לתת להן שיעור מוסר? האם אני אמורה לקבל ולהכיל את העובדה שהחברות שלי הן ישות נפרדת ממני? או אולי אני אמורה לקרב אותן לדעות שלי? האם אני צריכה לשים לב מתי מבקשים ממני תמיכה או עצה? זה צריך לשנות את התגובה שלי, אם זה תוך כדי תהליך קבלת החלטה או רק בתמיכה של "תחזיקי לי את היד ולא משנה למה"?.

בואו נוריד את הסיפור לממד הפרקטי. נגיד שאני מקבלת בווטסאפ שתי תמונות. חברה מודדת שתי שמלות לחתונה של הבן שלה ומבקשת ממני עצה מי משתי השמלות נראית עליה טוב יותר. בקלות אני יכולה להבחין שהאחת פגז והשנייה נפולת רדיואקטיבית. הבחירה בין השתיים פשוטה ואני מביעה את דעתי, כמתבקש ממני. כשאני מגיעה לחתונה, להפתעתי, אני רואה שהיא בחרה בשמלה שלא חסכתי עליה מילים ואמרתי שהיא נראית בה כמו סבתא זקנה. מה אני אמורה להגיד עכשיו? איך ברגע האמת אני אמורה להגיב? האם בתור חברה אני צריכה לבקר אותה על שבחרה בניגוד להמלצה שלי? האם תפקידי כחברת אמת לבאס אותה על שהלכה על השמלה המכוערת, שטוב לו הייתה עולה השמיימה בסערה או לחלופין הופכת לקומפוסט? האם בתור יועצת הכליות אני אמורה להיות כנה ולהגיד לה שלפי איך שהיא נראית הגיע הזמן להתחיל לדבר במבטא פולני וללכת עם מקל? או אולי אני צריכה פשוט לסתום? או גרוע מכך, לשקר ולהגיד שהיא נראית מצוין? ייתכן שאני אמורה להתחמק, למצוא נקודת אור במראה שלה ולהחמיא לה על כך (גם אם זו רק בחירה מוצלחת של גרביונים)? כמה שאלות בנקודת זמן של שנייה. מה יותר חשוב? האם האובייקטיביות או החברות? אם אני בוחרת במסלול השקר, אפשר לשאול את השאלה הנדרשת - על מה מבוססת החברות שלנו? לא על כנות? חברות אמת אמורות להיות הנשים האלה שאנחנו יכולות לסמוך עליהן שתמיד יעמדו לצידנו, יגידו את האמת ויצחקו איתנו על מצבי החיים ההזויים שה' מסדר לנו. לא זו חברות?

באותם רגעי שטיפה הבנתי שלא. לא תמיד במדדים האלה נמדדת חברות טובה. בכל הרצאה שלי אני מספרת על הילדות התל־אביבית, על החברות מפעם שנשארו חברותי גם היום. נשים רבות פונות אלי בתום ההרצאה ותוהות איך אני מצליחה לשמור על החברות עם נשים שפעם הרגשנו שנחצבנו מאותו כור ועכשיו אנחנו מחזיקות בדעות אחרות, שונות ורחוקות. אני עונה: יש נושאים שאנחנו לא מדברות עליהם. יש נושאים שמראש אנחנו לא נכנסות לפינה, כי לעולם לא נגיע להסכמה. כשמרימים מולי גבה אני עונה: "ותתפלאו, גם בדרך הזאת אפשר להישאר חברות". איך? הן שואלות. מתוך כבוד, אני עונה. אין דבר אחד שמישהי יכולה להגיד שישכנע אותי לא להאמין בה'. הדבר היחיד שייפגע הוא החברות בינינו. היא מכבדת את ההחלטה שלי כי היא מאמינה בי מספיק כדי לדעת שחשבתי מעל ומעבר על הנושא.

לפעמים אפשר לשתוק

יש רגע בחיים שבו צריכות להשתרש בתוכנו שתי תובנות. הראשונה היא נפרדות - אומנם הבסיס לכל חברות קרובה הם הדברים הדומים שמחברים בין שני אנשים. אבל גם ההכלה וההבנה שחברה שלי שונה ממני בתכלית - זו חברות. הדבר השני הוא כבוד. אנחנו צריכים לכבד את דרך החיים של אחרים, גם כשהיא מנוגדת לשלנו. תמיד יהיה נושא שלא נסכים לגביו. לא חייבים להכניס את ה' למשוואה. אבל ההבנה שלי שחברה שלי לוקחת את החיים שלה באותה רצינות שבה אני לוקחת את חיי, חושבת על חייה כשם שאני חושבת על שלי, מספיקה כדי שאבין שהיא לא חיה בגחמות תינוקיות שעליי לתקן. חברות, אחיות, ולמרבה הפלא נשים שעומדות לידנו בקופה של הסופר - הן לא הילדות שלנו שקיבלנו מצווה לחנכן. גם עם הילדים שלנו, יש גיל שעלינו להבין שהם אנשים שלמים ובשלים להחליט לבד, בלי שנחליש אותם כי הם לא הולכים בדרך שנכונה לנו.

אותו דבר כשמדובר בחברות. בשמות רבה כתוב שאין דבר טוב יוצא ממריבה. במסכת אבות כתוב שאהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה. בוויקרא כתוב "ואהבת לרעך כמוך", או במקרה הנ"ל לרעותך. כולם נכונים ומתאימים. אבל מה שהכי רלוונטי לדעתי הוא פרפרזה על אמרתו של הלל הזקן: במקום שאין חברות - השתדלי להיות חברה. יש רגעים שאם אין לך משהו טוב להגיד - תשתקי. או שפשוט תחזיקי לה את היד, כי זה מה שהחברה שלך צריכה באותו רגע.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".