"התמודדות"? לא כדאי... לא תמיד יש בנו הכוחות להתמודד

שמואל ויפה הם זוג נהדר. באמת! כשתיקחו כל אחד בפני עצמו ותבחנו אותו לעומק, לא תגיעו לשום נקודה שיכולה להיות לא נעימה או פחות ממושלמת.

משום מה, דווקא החיבור בין שני העולמות המוצלחים והמושלמים הללו, יצר מין נקודה שחורה גדולה מלאה בצבעים עכורים.

שמואל היה מגיע לקליניקה "מנופח" מכעס על בסיס קבוע, ויפה שותקת שתיקה רועמת ומכאיבה, שאם רק תנסו להוציא מהחומה הבצורה הזו מילה ותצליחו, היא תתמוסס לכם לפתע עם התמוגגות בבכי אינסופי שלא יודע מרגוע, עם בליל של מילים נוראיות המבטאות בעיקר שנמאס לשניהם ואין להם היכולת להתמודד. הם מיואשים מהמצב, לא מבינים כלום, ונמצאים עמוק עמוק בתוך ביצה שאין דרך לצאת ממנה. הם מותשים ומפורקים.

נורא, נורא ושוב נורא.

ממפגש למפגש התסכול הלך וגדל. לא רק של שניהם.

למטפל לא היו הכוחות להתמודד.

הוא אמנם הבטיח לעצמו אי שם בתחילת הדרך שהוא לעולם לא יתרסק, ותמיד יישאר "מבחוץ" ללא היסחפות רגשית. והוא אכן עמד בכך ברוב המקרים. הוא יודע ומרגיש שהצלחת הזוג היא אך ורק אם הוא אכן יוכל להישאר רגשית מחוץ לתמונה ולא להיכנס לבליל הרגשות, כיוון שאז באופן לא רצוני הוא ינקוט צד, ישותק מהפחד, ייעלב, ולא יתפקד כלל וכלל.

הפעם זה היה אחרת. המטפל היה מתוסכל. התסכול לא נבע מהעלבה כזו או אחרת של שמואל כלפי יפה, וגם לא משתיקות "הענשה" נגדיות של יפה שבשתיקותיה רמסה את כבודו של שמואל.

הוא היה מתוסכל כי הוא הרגיש נכשל!

הוא נעלב בשם עצמו. הוא תמיד רואה בעצמו אדם חכם ומבין את עולם הטיפול. הוא ידע לקחת את התובנות המקצועיות ולתת להם אינטרפרטציה (התאמה אישית) שקצרה שבחים מכל המדריכים המקצועיים שלו שנכחו לצידו בהצגת מקרי פרקטיקום (חלק בלתי נפרד מלהיות מטפל, הוא להיות בקשר עם אנשי מקצוע נוספים שיחוו דעתם על עבודתו ויתנו לו פרופורציות כאשר הוא מאבד אותן. מה שמכונה – הדרכה).

הפעם, לא היתה שום התקדמות. א-פ-ס-! והוא כבר במפגש חמישי, ויפה יושבת שותקת, שמואל מלין על התחושות הקשות ועל מעלליה של יפה, והכל ממש כמו במפגש ראשון.

משהו פה תקוע והמטפל מתחיל להתערער. הוא מבין לפתע שאין לו הכוחות להתמודד עם כשלון צורב כל כך שמעולם לא היה לו.

הוא מבין לפתע שהוא נלחץ. והדבר הכי גרוע שמטפל יכול לחוות בקליניקה, הוא לחץ. הוא היה חייב להשיב לעצמו את הרוגע ולא "לאבד את זה".

הבעיה הגדולה היא שאם הוא ינסה לעשות מעשים בשביל הרגעת עצמו, הוא חוצה כאן ברגל גסה את החוק הראשון בטיפול, האומר שעל המטפל להיות כל כולו עבור המטופל. אם הוא עכשיו יאמר אפילו משפט אחד שיבוא ממקום של הרגעת עצמו, הוא טועה. הוא נמצא במלכוד, ומרגיש שחייב להיות פתרון, וכדאי שיהיה זריז.

למה צריך בכלל להתמודד?

ארווין יאלום הוא פסיכיאטר ופסיכותרפיסט ידוע, ממבססיה המרכזיים של הפסיכותרפיה המודרנית. יאלום פנה אל המטפלים בקריאה ברורה: "השתמשו ברגשותיכם" ("מתנת התרפיה" – מכתב פתוח למטפלים 2002). כלומר, אם אתה, המטפל, מרגיש שעולים בך רגשות של חרדה / שעמום / סלידה ועוד ממגוון הרגשות, נסה להציף אותן בפני המטופל, ותראה לאילו עולמות אתה עומד להיחשף...

''אתם יודעים?", המטפל פנה אל שמואל ויפה במפתיע. "לא קרה לי כל כך, אבל איתכם אני מרגיש ממש לחוץ". אמר בכנות. הוא פרק את "נשקו" (מושג מושאל מדייוויד ברנס בגישת טיפול המכונה "טים"), ולא בא לצאת חכם או במקרה דנן רגוע יותר מכפי שהוא באמת. הוא חשף את עצמו ואת חולשתו.

"ממה אתה לחוץ?", הופתע שמואל.

'אנחנו כבר במפגש החמישי, ואני מרגיש שקשה לי להתמודד עם זה שכלום לא זז. גם אתם מרגישים ככה?". תוך כדי השאלה, הוא הבין לפתע שאולי הוא אכן "נדבק" מהאווירה של החרדה, אבל הוא ניסה לברר זאת קצת יותר: "גם אתם מפחדים מחוסר התזוזה הזה?".

דווקא יפה היתה הראשונה לענות: "האמת שאתה קולע בול! הפחד הכי גדול שלי זה איך יכול להיות שכל כך הרבה שנים שאנחנו יחד, ושום דבר לא זז? יכול להיות שאנחנו לא מתאימים? אני הדחקתי כל השנים את השאלה הזו, ולאחרונה העזנו שנינו להעלות אותה למודע, ומאז שום דבר לא זז בכיוון הטוב אלא להיפך, וככל שעובר עוד יום ועוד יום, סף החרדה עולה". לפתע היא נעצרה והתבלבלה מעט. "בעצם זו לא החרדה שאתה דיברת עליה...". אמרה במבוכה.

"דיברתי על חרדה מכך שהמצב לא משתפר, ואת דיברת על אותה החרדה. אני מזווית של חמישה מפגשים, ואת מזווית של חמש עשרה שנים. החרדה היא אותה חרדה. היא משתקת אותנו ומונעת מאיתנו לחיות. אנחנו לא נמשיך בחיינו עד שלא נמצא דרך להוריד את החרדה הזו, וכרגע שלושתנו חושבים שהדרך היחידה להפחית מעוצמת החרדה היא שנראה כיוון חיובי יותר ביניכם. אני צודק?". מרגע לרגע, הרגיש המטפל שהשיקוף הנוכחי של המצב הופך להיות עבורו חווית למידה מעצימה במיוחד.

שניהם הנהנו יחדיו, בפעם הראשונה מאז הגיעו אליו. הם הסכימו.

"מה הנקודה המפחידה ביותר מבחינתכם, כשהמצב לא משתפר?", שאל המטפל בכנות.

"הפחד הוא מההתמודדות. נמאס להתמודד, והדבר המפחיד ביותר כעת היא המחשבה כי ניאלץ להמשיך לנצח להתמודד עם הסיטואציות הקשות הללו". אמר שמואל בעצב.

"אבל מי אמר שצריך 'להתמודד' בכלל?", שאלה יפה, ומיד הוסיפה, "ומה זו בכלל 'התמודדות'? לצעוק אחד על השני זו התמודדות? לפגוע ולכעוס זו התמודדות?". הפנתה בכעס כלפי שמואל.

המטפל עצר אותה. "להבין שאנחנו אנשים לא מושלמים זוהי התמודדות. להבין שלא תמיד יש פתרון לכל קושי זו התמודדות. להכיל מצבים מורכבים זו התמודדות. ולאהוב על אף הכל, הו הו, זו הקשה שבהתמודדויות הזוגיות. בשביל זה אני צריך אתכם יחד איתי במפגשים הקרובים, תחשפו את עצמכם ואת הפחדים מהקשיים, ויחד נמצא את המסלול", חתם בפאתוס מסוים.

יש לציין שההתמודדות של המטפל עם עצמו והחרדות שלו, יצרו אצלי התמודדות עם רגשי נחיתות כלפי עצמי והגאווה החרוצה הזו של בחור צעיר שרוצה לכבוש עולם, ועל הדרך מפספס לפעמים המון כנות ואומץ לב אמיתי...

בכנות,

לכולנו ישנה חרדה לא להצליח ח"ו, או לא להיות אהובים. יש לנו חרדה מהתמודדויות עם סיטואציות קשות בינינו לצד השני של בניין הבית הפרטי שלנו. החרדות הללו צריכות לבוא לידי ביטוי ולהיות מדוברות.

בואו נדבר על החרדה, נחשוף באומץ את הפחד שלנו מהשד הנורא, ונראה כמה הצעד הזה יכול להיות הפתרון וסם ההרגעה המושלם. נראה כמה הצד השני יכול להזדהות עם התחושות הללו בדיוק.

ואז, כשנהיה פתוחים וכנים זה לזו, השמיים הם הגבול...

בהצלחה רבה!

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com