"אנחנו נראים כמו משפחה רגילה, אף אחד לא משער מה מסתתר מאחור"

"אני הודיה באואר, מתגוררת באפרת שבגוש עציון, נשואה ואמא לשלושה ילדים מתוקים", המשפט הפשוט הזה שבו פותחת הודיה את שיחתנו, מתברר עד מהרה כמורכב יותר מכפי שניתן להעלות על הדעת.

"מי שלא מכיר אותנו בטוח שאנחנו זוג צעיר עם שלושה קטנטנים, אבל האמת היא שאנחנו נשואים כבר אחת עשרה וחצי שנים", היא מגלה. "את הבת הבכורה, בת השלוש, אנו מגדלים באומנה, ואחריה יש לנו תאומים בני חצי שנה שנולדו בפונדקאות, כמובן על פי ההלכה, בהתייעצות לאורך כל הדרך עם מכון פוע"ה. אנחנו משפחה שבוחרת להיות מאושרת, והאמת שגם לפני שהגיעו הילדים בחרנו להיות מאושרים, אבל המסע שעברנו לא היה פשוט בכלל".

הודיה מהרהרת לרגע. "החיים שלנו אף פעם לא הלכו לפי התכנונים", היא מציינת, "אנחנו חשבנו משהו אחד, ובסופו של דבר יצא משהו שונה. לפעמים בהמשך הבנו שזה כנראה מה שהיה הכי נכון ומדויק לנו ולמשפחתנו. אף אחד בעולם לא יכול לתכנן את חייו, אבל אצלנו היה ברור מהרגע הראשון ששום דבר לא בידיים שלנו, הכל רק מהקב"ה".

מטפלים וממתינים

המסע שעבר על הודיה ובעלה בדרך לחבוק ילדים משלהם, התחיל כבר בשנות ההתבגרות שלהם, כאשר שניהם חלו בסרטן. "הייתי ילדה בת 13 וכבר אז דובר על כך שבהמשך אזדקק להתערבות בתקופת הפריון. אבל זה לא העסיק אותי", היא אומרת, "כי פחות חשבתי באותן שנים על הקמת בית וילדים. לאחר שהכרתי את בעלי והבנו שהדרך שלנו להבאת ילדים תהיה מורכבת עלו החששות, אך האמנו שהקב"ה יעזור לנו. לא העלינו בדעתנו שיחלפו אחת עשרה שנים עד שנזכה לילדים ביולוגיים, וטוב שלא ידענו עד אורך המסע, לא חשבנו שבסוף הילדים שלנו יגיעו בעזרת פונדקאית, ונציין שזכינו בפונדקאית מהממת. לא דמיינו שבשלב בו אנו מצויים כיום יהיו לנו רק שלושה ילדים, אבל כפי שאמרתי – אף פעם אי אפשר לתכנן".

את טיפולי הפוריות הם התחילו לאחר שנה מהחתונה, וכבר אז התגבשה אצלם ההחלטה שהטיפולים לא יהפכו להיות מרכז חייהם. "היה חשוב לנו שלא כל היום שלנו יסבוב סביב הטיפולים, ושלא הם יהיו הדבר שיגדיר אותנו", מסבירה הודיה. "באותם ימים היינו אופטימיים והשתדלנו מאוד לראות את הטוב – שמחנו שהייתה לנו שנה שלמה לפני הטיפולים כדי לבנות את הזוגיות ולהשקיע בבית, ראינו גם את היתרון בכך שבשונה מזוגות מאותגרים אחרים שלוקח זמן עד שמבינים מה בדיוק הבעיה שלהם ואיך לטפל, אצלנו היה ברור מהרגע הראשון מהי הדרך. גם הטיפולים בסופו של דבר לא ממש איימו עלינו, שכן בית החולים היה מקום מוכר. הרי שנינו עברנו אשפוזים בגיל צעיר במחלקה האונקולוגית וידענו מהם טיפולים ובדיקות, כך שהצלחנו לזרום ולקבל הכל ברוח טובה".

ועדיין, זה בוודאי לא היה קל...

"ברור ששום דבר לא היה קל. במשך שלוש שנים נענו בין תקווה גדולה לייאוש שהפך לאכזבה גדולה. אני הבכורה בבית ובאותם ימים אחיי הקטנים התחתנו ונולדו להם ילדים, גם במשפחה של בעלי התווסף בכל שנה נכד חדש, רק אנחנו נשארנו בקן המהמם שלנו, אך הריק והבודד. באותם ימים התגוררנו בקרוואן ביישוב קטן, בו כל משפחה שגדלה מעבר לשלושה ילדים, עזבה כדי להתגורר בבית מסודר. רק אנחנו נשארנו בקרוואן שלנו – שנה ועוד שנה... "

אבל הקושי האמתי לדבריה הגיע לאחר שלוש שנות טיפולים, כאשר התגלה שהיא חלתה שוב בסרטן. "יצאתי למלחמה על החיים שלי", היא מתארת, "במשך קצת יותר משנה התמודדתי עם המחלה, כשבעלי תומך בי באופן לא רגיל ועוזר לי לעבור את התקופה הזו עם הרבה כוח ואמונה, גם המשפחה והקהילה חיבקו ועזרו מאוד. בסופו של דבר הרופאים הודיעו לי שאני בריאה, אך יחד עם זאת הם הבהירו לנו שאמנם יש לנו עוברים מוקפאים, אך לא נוכל עוד לחזור לטיפולים, ואפילו אם נבחר בהליך של פונדקאות, נצטרך לחכות חמש שנים, מכיוון שאני אחרי סרטן".

איך הרגשתם עם הבשורה הזו?

"האמת היא שהיה חושך גדול", מודה הודיה. "אני זוכרת את הבוקר שלמחרת, כשהתעוררנו ופתאום הבנו שבשנים הקרובות לא נהפוך להורים, וגם לאחר מכן העתיד לוט בערפל. קשה לי לומר, אבל היה כאן גם קושי אמוני גדול מאוד והתחושות היו מעורבות – מצד אחד ידעתי שאני חייבת להודות לאלוקים על כך שהציל אותי והעניק לי חיים, אבל מצד שני לא יכולתי להתעלם מהשאלה – על מה אני מודה? על כך שאני הולכת להיות עקרה? נכון שהקב"ה ריפא אותי, אבל הוא זה שגם נתן לי את המחלה. התחושות היו מאוד מעורבות..."

לדבריה של הודיה, רק כשהיא התכוננה לסעודת ההודיה והכינה את הדברים שברצונה לומר, פתאום התחיל להתבהר אצלה משהו. "כשדיברתי בסעודת ההודיה, שאגב נועדה לנשים בלבד, הזכרתי לכולן שסביב השולחן בליל הסדר אנו מודים לקב"ה שהוציא אותנו ממצרים, וכאן נשאלת השאלה – למה אנחנו צריכים להודות? אמנם הקב"ה הוציאנו ממצרים, אבל הוא גם היה זה שהכניס אותנו לשם. אחת התשובות היפות שנתקלתי בה היא שאנחנו אמנם הוכנסנו למצרים למרות שלא רצינו בכך ובוודאי סבלנו שם סבל רב, אבל דווקא השהות שם היא זו שגידלה אותנו והפכה אותנו לעם סגולה.

"הוספתי ואמרתי שגם כיום כולנו חווים לא פעם אתגרים והתמודדויות שלא היינו מאחלים לעצמנו, אבל אין מי שלא יעיד מקרוב על כך שדווקא בתקופות הקשות נחשפות היכולות שלו והוא רואה כמה כוחות חבויים בו. באמת הרגשתי שבזכות כל מה שעברתי הפכתי להיות טובה יותר לעצמי ומשפחתי, ובעיקר למדתי להתמודד ולצמוח מתוך  משברים".

תקופה של ציפייה

יחד עם האמונה הגדולה, הודיה מציינת שהימים שהגיעו לאחר מכן לא היו פשוטים בכלל. "נרשמנו לאומנה, אך נאמר לנו שבגלל שהחלמתי רק לאחרונה, נצטרך להמתין זמן ממושך. התחלנו להפנים שהמסע שגם ככה היה ארוך ומתיש, עומד להיות עוד יותר ארוך ועוד יותר מתיש".

אבל דווקא מתוך השבר הגדול, הצליחו הודיה ובעלה להתחזק ולהשתקם. "התחלתי להבין שישנם מצבים בהם הבחירה אינה בידי, אך התפקיד שלי הוא לחפש בתוך כל הכאוס שמסביב איפה בכל זאת אני יכולה לבחור", היא מסבירה. "התחלתי בכל יום מחדש לבחור באופן מודע דברים שיעזרו לי לעשות טוב עם עצמי. כך למשל כשהיינו יוצאים מהבית לאירועים, הייתי מניחה בקופסה מיוחדת את סכום הכסף שהייתי משלמת לבייביסיטר, לו היו לי ילדים, ומשתמשת בו אחר כך כדי לפנק את עצמי במשהו. גם היינו מארגנים טיולים משפחתיים לאחים שלי ושל בעלי. נכון שהיה קשה לראות את כולם יוצאים עם ילדים ומשפחות גדולות, אבל הצלחנו להפנים שזה שלאחים יש ילדים, לא בא לרגע על חשבוננו.

"בנוסף, הבית שלנו לרגע לא היה ריק. שכנים ובני משפחה ידעו תמיד שאם צריכים לצאת או שהולכים ללדת, יכולים להשאיר אצלנו את הילדים. אולי זה מצחיק, אבל כשהגיעו הילדים הפרטיים שלנו כבר היה לנו בבית כמעט הכל – כיסאות אוכל, בקבוקים, משחקים... לא היה חסר כלום".

הודיה מציינת שבמקצועה היא עובדת סוציאלית, ואחד הטיפים שהיא מדגישה תמיד למשפחות הוא: "במצב של אי ודאות תעשו 'אי' של ודאות'", כשהרעיון הוא למצוא משהו קטן בו מרגישים בטוחים ולהיאחז בו. "גם אנחנו ניסינו ליישם זאת, ובנוסף, נתתי לעצמי גם את האפשרות לעצום עיניים ולהתנתק, לבכות ולכאוב. כך למשל ביום התחפושות של פורים לא הייתי יוצאת מהבית, כי ידעתי שזה יכאיב לי מידי, ופשוט בחרתי לא להיות שם, וזה בסדר גמור".

ויותר מכל, לדבריה, חיזקה אותה קבוצת התמיכה לנשים מאותגרות פוריות – 'האושר שבדרך' שאותה היא הקימה יחד עם נשים נוספות מאזור השומרון. "הקבוצה שלנו קיימת כבר יותר מחמש שנים ומגיעות אליה נשים מכל הסביבה, כל אחת עם האתגר שלה ועם המצב הייחודי לה, כאשר המשותף לכולן הוא ההתמודדות במסע הציפייה לילדים. אנו נפגשות לעתים קרובות וגם מתכתבות הרבה בוואטסאפ, האירועים שלנו הם ברמה גבוהה ממש, עם השקעה רבה בתוכן וגם בהגשה הכללית. התחושה הזו שאת לא לבד, אלא חלק ממשהו גדול נותנת המון כוח וחיזוק. אני ממש ממליצה להיות חלק מקהילה בתהליך הציפיה לילד, כדי למצוא מקום בו את מרגישה שווה, מקום בו אפשר לבכות ולצחוק יחד".

את רוצה להגיד שהמצב כל כך רווח, יש כל כך הרבה נשים שמתמודדות?

"יש הרבה יותר נשים בטיפולי פוריות מכפי שאפשר לתאר. לא כולן הן כאלו שאין להן ילדים, יש שמתמודדות עם טיפולים בגלל שלילד הקודם יש פגם גנטי והן עוברות טיפולים כדי לוודא שהילד הבא יהיה בריא, יש שמדובר אצלן בעקרות משנית וכן יש מגוון רב של סיבות.

"זוגות רבים מסתירים ולא מדברים על הטיפולים, וזה בסדר. חשוב שכל זוג יעשה מה שטוב ונכון לו. אנחנו בכל אופן שיתפנו כבר מתחילת הדרך. הרגשנו שזה עושה לנו טוב, הרי לא עשינו שום דבר רע שגרם לזה, ולמה להסתיר?"

לא להתייאש לעולם

כיום, כאמור, הודיה נמצאת במקום שונה לגמרי. שמונה וחצי שנים אחרי הנישואין קיבלו בעלה והיא הודעה על כך שיש ילדת אומנה שמצפה להם.

"היינו בתהליך של אומנה כל הזמן", היא מספרת, "אבל כשזה הגיע זה נחת עלינו בהפתעה, ומאז שהודיעו לנו על כך בתוך חודש הילדה כבר הייתה אצלנו – היא הייתה אז בת חצי שנה, וזה היה מרגש מאוד, אבל גם מוזר ומפחיד – לקבל ילדה שגדלה בבית אחר, להורים שאהבו אותה אך לא יוכלו לגדל אותה. בנוסף, ריחפה כל הזמן הידיעה שאנחנו יכולים להתמסר ולהיקשר אליה, ובסופו של דבר ייתכן שהיא תעזוב אותנו, שכן מדובר באומנה ולא באימוץ".

חששתם מכך?

"בהחלט כן", משיבה הודיה בכנות, "פחדנו שדווקא אחרי שקיבלנו את הילדה, נאבד אותה, ואז נישאר בלי כלום, וזה הרבה יותר קשה מלהיות מלכתחילה בלי ילדים... אבל ככל שחשבנו על כך יותר הבנו שאין לנו באמת משהו בעולם שהוא שלנו, גם מה שאתה מרגיש ששייך לך, יכול להיות לא שלך בהמשך. דווקא ההבנה הזו העניקה לנו יותר תחושה של שותפות עם הקב"ה והבנה שהילדים הם רק פיקדונות".

הודיה מציינת שדי מהר אחרי שקיבלו את הילדה, הם התחילו לחזור לשגרה – לעבודה ולחיים השוטפים. "אבל הקושי והרצון החזק שיהיו לנו ילדים משלנו לא נגמרו", היא מציינת. "האמת היא שעוד לפני שקיבלנו את הילדה התחלנו בתהליכי פונדקאות, ולאחר שקיבלנו אותה המשכנו בלי לעצור. בסופו של דבר זה לקח עוד קצת זמן, ושנתיים וחצי לאחר מכן נולדו לנו תאומים – בן ובת".

אפשר לשער שזו פסגת האושר – הנה, הפכתם סוף-סוף למשפחה!

"כן, זה אושר גדול, ללא ספק", מסכימה הודיה, "פתאום כל החלומות התממשו – הבית מלא בכל אביזרי התינוקות, הרכב שלנו עמוס בכיסאות בטיחות, אין כמעט דקה פנויה ביום, וכל הזמן המחשבות סובבות סביב – מי רעב, מי צריך לישון ואת מי צריך להרים.

"יחד עם זה אי אפשר להתעלם מהכאב שעדיין קיים. דווקא כשהפכנו להורים לתאומים התחלנו להרגיש את הכאב על הבת הבכורה שבעצם נולדה לעולם בו היא לא יכולה לגדול עם הוריה האמתיים... זה היה רגע מכאיב בטירוף. בנוסף, כשכולם סביבנו התרגשו מכך שיש לנו תאומים שהם ממש שלנו ודומים לנו, אני עדיין הרגשתי בלב את ההחמצה – רציתי להיות זו שיולדת אותם, רציתי שהם יגיעו שנתיים אחרי החתונה ולא אחת עשרה שנים אחר כך. אבל כן, ברור שהאושר הגדול האפיל על כל התמודדות וכאב. חגגנו בהתרגשות עצומה ברית לבן ואחר כך מסיבת הודיה לבת. אגב, גם לבת הגדולה ערכנו מסיבת הודיה, קצת אחרי שהגיעה אלינו".

יש איזה מסר שתרצי להעביר לזוגות אחרים שמצויים בתקופה של ציפייה?

הודיה מהרהרת. "קשה לי להעביר מסר", היא אומרת לבסוף, "כי הניסיון באמת קשה מאוד. להיות עקרה זה לא פשוט בכלל, ואין לכך שום נחמה. יחד עם זאת, כחלק ממקצועי אני מלווה כיום נשים וזוגות שנמצאים בתהליכים דומים, וכשאני איתם אנחנו חושבים איך חיים לצד הטיפולים והחוסר. אני ממליצה להם - תבחרו כל יום מחדש, ולפעמים כמה פעמים ביום, איפה אתם רוצים להיות ומה כן נתון לבחירתכם.

"חשוב גם להבין שאם זכינו לבסוף לחבוק ילד, אך בינתיים הקן הזוגי שלנו נבל – זהו הפסד גדול. אז תשקיעו, פשוט תשקיעו בעצמכם ובזוגיות שלכם, ויחד עם זאת תאמינו כל הזמן שתזכו לחבוק ילד. יש דרכים רבות לזכות בכך ולהכניס את האור הגדול לבית, אבל חשוב שתכינו את עצמכם, כדי שבסופו של דבר יהיה להיכן להכניס את האור".