"אל תשלח ידך אל הנער" - מה זה אומר להיות פגוע תקיפה בתור ילד?

אני כותבת את המאמר הזה בדחילו ורחימו ומתפללת שלא תצא תקלה תחת ידי, נזהרת מאוד במילים ובוררת אותן בעדינות.

אחרי רפרוף קטן על תגובות לפרשה האחרונה שהסעירה את עולמנו, ניתן לחלק את התגובות פחות או יותר ל-3 חלקים:

1. אלו שלא מבינים מדוע הקורבנות "נזכרו רק עכשיו להתלונן".
2. אלו שבכלל לא מאמינים, שכן הקורבנות התלוננו בעילום שם ואף אחד "לא ראה אותן באמת".
3. ואלו שכמובן מאמינים וכואבים את כאבן. אעז ואחלק את המאמינים לשתי קבוצות:

• אלו שחוו פגיעה כילדים, ורואים את ההשלכות הנוראות על הנפש גם אחרי שנים רבות.
• אלו שחוו את ההשלכות הנוראות של פגיעה על אחד מקורבי משפחתם / אנשים קרובים.

מאמר זה מיועד לכל מי שרוצה באמת להבין את עומק הפגיעה הנפשית הקשה בילדים ומדוע בעצם כל הנושא מורכב בהרבה ממה שנראה לעין כלפי חוץ.

אז מה בעצם עושה פגיעה בגיל ילדות לנפש, ומדוע ההשלכות שלה הן ארוכות טווח?

כידוע, ילד חווה את העולם מנקודת מבט ברורה מאוד של שחור או לבן. עבור ילד יש "אנשים טובים" ויש "רעים". ברגע שילד חווה פגיעה מדמות סמכותית או מקרוב משפחה, מה שקורה לא מעט לצערנו, אוטומטית מיטשטשים אצלו הגבולות בין רע לטוב. גם אם בתחושת בטן מרגיש הילד ש"משהו לא נכון קורה כאן", יתכן שיש בו שכנוע פנימי שאומר: "אם הדמות הסמכותית / המבוגר אומר שזה בסדר, אז כנראה שאני טועה". העובדה שהפגיעה מלווה לעיתים באיומים על חיי הילד או על חיי משפחתו, בליווי המשפט: "אף אחד לא יאמין לך אם תספר", מותירה את הילד במקום מבולבל ובודד מאוד. במידה והפגיעה חוזרת על עצמה שוב ושוב, הילד נכנס למערבולת רגשות שלא תמיד מקבלת ביטוי כלפי חוץ. על קשת הרגשות אפשר למצוא: שנאה עצמית (איך אני נותן לזה לקרות?), כעס על הקדוש ברוך הוא (למה זה קורה לי?), ולפעמים אפילו כיבוי רגשות מוחלט (אם לא ארגיש כלום, אז אולי זה לא באמת קורה לי).

לא נפרט כאן את ריבוי ההפרעות הנפשיות שיכולות להתפתח בילד לאורך השנים כתוצאה מפגיעה כזו, אבל נזכיר בקצרה כמה מהן: מתח פנימי תמידי, חרדה בלתי פוסקת, התפרצויות זעם, אובדנות, פגיעה והרס עצמי, הפרעת אישיות גבולית ולצערנו הרשימה עוד ארוכה. ידוע שמבוגרים שהחליטו לפתוח את הפצע ולטפל נדרשו לסדרת טיפולים ארוכה לריפוי הפצעים הנפשיים וההשלכות. יחד עם זאת, התועלת מטיפול נפשי שכזה עולה עשרת מונים על אורך הטיפול או עלותו. ריפוי הנפש כמוהו כהקזת מוגלה שהיתה כלואה שנים רבות תחת העור וגרמה למחלות ודלקות. ניקוז המוגלה הוא כואב, אך ההחלמה הבאה כתוצאה מכך שווה את הכאב. החלמה מתבטאת ביחס של האדם לעצמו, למשפחתו ואפילו לעבודת השם שלו.

אז למה בעצם ילדים לא מתלוננים כשהם חווים פגיעה?

כהורים, כולנו יודעים שיש דברים שהילדים ירוצו ויספרו לנו, ויש דברים שנשמע עליהם רק כמה חודשים אחרי, אם בכלל. ככל שהילד חש אשמה על המעשה שנעשה - ולעיתים קרובות הילד מאשים את עצמו בפגיעה או מרגיש חלק מ"מעשה מלוכלך" - כך הסיכוי שירוץ ויספר על כך קטן. נוסיף לכך את הבלבול מול דמות המבוגר הסמכותי, או אולי את האיומים והקטנת הילד ("מי אתה בכלל? מי יאמין לך בכלל?"), וקיבלנו תשובה מפורשת לכל המצקצקים. במגזרים מסוימים מתלווה לכך תחושה ברורה של חטא מול שמיא (אף על פי שהילד כמובן אינו אשם, אך הוא לא מבין זאת). הילד מתבייש במעשה שנעשה לו, לא תמיד בטוח שיאמינו לו, ואם כן יאמינו - אז איך יגיבו? האם יכעסו עליו? יצעקו עליו? מכאן נוצר מעגל אכזרי של השתקה והדחקה. שלא לדבר על מקרים בהם ילדים כן הלכו וסיפרו, והדבר "הוחבא מחת לשטיח" כיוון שהמבוגר הפוגע הוא דמות נחשבת בקהילה. סיבות רבות אלו מביאות ילדים לשתוק במשך שנים, ולהתלונן רק בגיל מבוגר יותר, אחרי שעברו טיפול נפשי ארוך, בו הבינו שהם לא אשמים, ושאת הנאשם האמיתי יש להוקיע ולעצור טרם יפגע באחרים.

מה שמביא אותנו אל השאלה הבאה: מדוע כמבוגרים הם מתלוננים בעילום שם?

השינוי המחשבתי העצום שמתחולל בשנים האחרונות ומעביר את האשמה אל התוקף ולא אל הקורבן, הוא חלק מתהליך הצמיחה שלנו כחברה אנושית. ההבנה שאין לקורבן לקחת על עצמו את האשמה חלחלה רק בשנים האחרונות. רוב הקורבנות עדיין מלאי בושה, לצערנו. קל וחומר בעולם החרדי והדתי, בו חשיפת זהותם יכולה להשפיע על כל המשפחה. ילדים שעברו פגיעה בילדות ורוצים להקים בית נאמן בישראל, חוששים שחשיפת שמם תשפיע על הצעות השידוכים שיקבלו. כיוון שיש עדיין שיפוטיות גדולה כלפי המתלוננים וחוסר הבנה משווע כלפי הפגיעה החמורה בנפשם - מעדיפים רוב המתלוננים לא "לעבור את זה שוב" מול תגובות אכזריות, שאלות טיפשיות הנובעות מבורות ותקיפה מילולית חוזרת ונשנית. מבחינתם, העובדה שהעזו להתלונן ו"להוציא את זה החוצה" היא חוויה נפשית קשה, שכן עליהם לחזור ולחוות שוב את הפגיעה הנוראה על ידי תיאור המעשה, דבר שכשלעצמו הוא קשה מנשוא.

לסיום, נדגיש שאם אתם מכירים מישהו שנפגע, או נפגעתם בעצמכם, חשוב לספר ולהוציא את הכאב החוצה. ישנם לא מעט גופים וארגונים שיכולים ורוצים לעזור. אתם לא לבד.

נקווה שיש במאמר זה לשפוך מעט אור על המתחולל בנפש של ילדים / מבוגרים שנפגעו, ומתוך כך נבוא לחמלה ולאהבה כלפיהם, כפי שהתורה קדושה מבקשת מאיתנו.