כל מה שקורה לנו כשיש לנו רגשות אשמה

למאמר הקודם: האם אתה שומע בת קול משמיים, או את הייאוש שבתוך הלב שלך?

במרבית המקרים, אם לא בכולם, הטעויות שלנו הינן כאלו שניתן לתקן אותן. גם אם האדם עשה מעשה רע, הוא כמעט תמיד יוכל למצוא דרך בה ניתן לצמצם את ההשלכות של המעשה הזה, ולהוביל אותו למקום טוב של צמיחה והתקדמות. אולם לשם כך, ישנו תנאי מוקדם: על האדם להאמין שהדבר אפשרי!

כאשר האדם מאמין שניתן לתקן, הוא  יגלה מחויבות למהלך, ואז המוח שלו, במהלך הזמן, ימצא את הדרך לעשות זאת. אבל אם הוא חדור בתחושה שאת הנעשה לא ניתן להשיב, ואת הנזק שנגרם לא ניתן להשיב אחור – הוא יהיה "חסום" באופן טבעי לכל ניסיון של שינוי, מה שימנע ממנו לחפש פתרונות למצב.

זאת ועוד: רגשות אשמה עוד לא הפכו אף אדם לטוב יותר. הן לא גרמו לאף אדם להיות יעיל יותר, חכם יותר או ערכי יותר. להיפך: רגשות אשמה מנציחים את הבעיה, וגורמים לאדם להישאר באותו מקום שהוביל אותו לכישלון מלכתחילה.

רגשות אשמה גם לא יגרמו לסביבה להעריך אותנו יותר, או להתייחס לכישלונות שלנו בסלחנות רבה יותר. אדרבה: אם נצליח להשתחרר מרגשות האשמה, ולנסות להציע פתרונות מעשיים שיבטיחו שינוי בעתיד – אנו נוכל לזכות להערכתה של הסביבה, ואפילו להיות מופתעים מהאמון שאנו נקבל.

למעשה, חרטה – אמורה להוביל אותנו למקום אחד ויחיד: למקום של רצון לשינוי! בכך נבחנת החרטה שלנו: אם היא גורמת לנו לתקווה ביחס לעתיד הטוב שאנו נבנה מכאן ואילך – מדובר בחרטה חיובית ומצמיחה; אם היא גורמת לנו להיות ערניים יותר בעתיד – זו חרטה מצוינת; אם היא גורמת לנו לחשוב איך לשפר את המשך דרכנו – זה נפלא. אבל אם החרטה שלנו מובילה למקום אחר, מקום של ייאוש וחוסר אונים – הרי שהיא אינה יעילה ומצמיחה, אלא להיפך: מהווה בריחה מאחריות!

רגשות אשמה לא מבוססים

ועוד נקודה חשובה שחשוב לתת עליה את הדעת: לפעמים, רגשות האשמה שאנו חווים, מבוססים על מציאות אובייקטיבית. באמת שגינו, באמת נכשלנו, באמת נהגנו שלא כשורה. גם במקרה זה, כפי שהבהרנו עד כה, יש לקחת את המציאות בפרופורציות הנכונות, ולהביט בה במבט החותר לשינוי מכאן ולהבא.

אולם במקרים רבים אחרים, רגשות האשמה שלנו כלל אינם אובייקטיביים! הם מבוססים על תפיסה שגויה, הגורמת לנו לקחת אחריות על דברים שכלל אינם בשליטתנו.

למשל: אדם לפעמים מאמין, שהוא צריך תמיד לרצות את הסובבים אותו. כשהוא לא מצליח לעשות זאת – הוא מרגיש אשם, אף על פי שאובייקטיבית, אין כל הצדקה לתחושה הזו. מלכתחילה, הוא לא היה אמור לרצות את כולם תמיד, ואם הם אינם מרוצים – זו אחריותם האישית בלבד.

לא פעם, כהורים, אנחנו מרגישים שעלינו לדאוג לכך שהילדים שלנו יהיו תמיד מרוצים, שמחים ומאושרים. כשבכל זאת אנחנו לא מצליחים להשיג את המטרה הבלתי ריאלית הזו, והילדים שלנו מתוסכלים, עצובים או משועממים – אנו לוקחים על עצמנו אשמה שכלל אינה שייכת לנו.

לכן, כשאנו מתחילים לחוש רגשות אשמה, חשוב שנעצור לרגע ונבדוק מהיכן התחושות הללו נובעות, ועד כמה הן אובייקטיביות. לפעמים, מה שעלינו לעשות זה רק לעדכן מחדש את הגישה שלנו לחיים, לנסח מחדש את כללי המחויבות שלנו, ולהימנע מליטול על שכמנו אשמה לא לנו.

חשוב שנזכור: אנחנו יכולים לעשות המון עבור אחרים, אבל אנחנו לא יכולים לחיות את החיים שלהם במקומם. לא פעם, גם אם נעשה את כל מה שביכולתנו, לא נוכל לרצות את הסביבה או לגרום לה להיות מאושרת. אנחנו לא יכולים לבחון את עצמנו דרך משקפיה של הסביבה, משום שהמשקפיים הללו אינן אובייקטיביות.

הכוונה אינה להתעלם מרצונותיה של הסביבה, מתחושותיה או מציפיותיה. זה בהחלט חיובי, שאנו נשתדל שהילדים שלנו יהיו מרוצים ושמחים, למשל. אבל מכאן ועד לקיחת אחריות על התוצאה, ונטילת רגשות אשמה כאשר אנחנו לא מצליחים להשביע את רצונם – רחוקה הדרך.

במקרים רבים, אם נחקור את תחושותינו, נגלה שהמחויבות שאנו מרגישים, להשביע את רצונה של הסביבה – נובעת ממשקעי העבר או מתפיסות שגויות ולא מדויקות איך אמורות להתנהל מערכות יחסים בין בני אדם בצורה בריאה ונכונה. לפעמים אנו בוחנים את עצמנו על פי מידת שביעות רצונה של הסביבה מאתנו, וזו כמובן גישה מוטעית. במקרים אחרים, אנו מאמינים שאם נשביע את רצונה של הסביבה, היא לא תנטוש אותנו, ובמקרים אלו עלינו לבדוק מדוע אנו חוששים כל כך מנטישה. וכמובן, קשת האפשרויות רחבה מאד.